בשבוע שעבר טסתי להופיע באילת, וכמו תמיד נהניתי לראות איך בשדה דֹב נדמה שכאילו יש בדיקות אבטחה חביבות כאלה ולא מאוד מחייבות. כולם שם מנסים להיראות רציניים, להתנהל כאילו זה כמו כל טיסה, אבל תכלס, התחושה היא שאם לא הבאת תעודה מזהה, אתה יכול להיכנס עם טלכרט. אהבתי גם שלמרות שהמטוס עצמו קטן יותר מבריכת כדורים בקניון קצרין, שאלו אותי אם אני רוצה לשדרג לביזנס בשמונים שקלים. מובן שלא רציתי. זה כמו לשלם כסף באוטובוס כדי לשבת מקדימה. אפילו וילון שיפריד בין הביזנס לפשוטי העם אין שם.

בטיסה עצמה נכנסנו לכיס אוויר ובגלל שזה מטוס קטן זה היה ממש מלחיץ אבל הטייס הרגיע אותנו ואמר במיקרופון: ״חברים זה רק כיס אוויר, אם תרצו להירגע תוכלו לבקש מהדיילת קצת אלכוהול ולזרום על איזה כוסית, זה לפחות מה שאני עשיתי״.

בשונה מאמנים אחרים שמספרים לי על הסבל שהם חווים במה שמכונה "חלטורות", אני אוהב להופיע באילת. יש אווירה מרימה, וזה כולל גם את הסיטואציות הביזאריות. פעם, למשל, בהופעה בפני עובדי מועצה מקומית כלשהי, נאלצתי לעלות לבמה לאחר שהגברת שהייתה אמורה להציג אותי הודיעה לעובדים שלמחרת יש השכמה בשבע בבוקר, ובמשך עשר דקות היה ויכוח בצעקות בין כולם. תחשבו על הסיטואציה: אני מאחורי הקלעים, רגע לפני העלייה לבמה, ומה שאני שומע זה את הקהל צועק על זו שאמורה להציג אותי, שלא ייתכן שההשכמה מחר מוקדמת ושבאופן כללי הייתה חופשה מחורבנת. בלית ברירה עליתי לבמה והתערבתי להם בוויכוח.

במקרה אחר הופעתי באילת בפני חברה ענקית שנתנה לעובדיה שלוש אופציות במקביל להופעה: אדיר מילר, אבי נוסבאום ואני. ואמרו לעובדים שכל אחד ירשום מה הוא רוצה אבל יש מספר מקומות מוגבל לכל הופעה אז כל הקודם זוכה. מובן שההופעה של אדיר התמלאה אחרי חמש דקות, אז כשעליתי לבמה אמרתי: ערב טוב לכם, חבורת האומללים שלא הספיקה לתפוס מקומות להופעה של אדיר מילר, אם אתם ממש מבואסים כרגע – לא אכפת לי פשוט שנצפה יחד בפרק מ"רמזור" או משהו. הייתה לי גם פעם באילת הופעה בפני ארגון חברתי, אז הם העמידו מתרגמת לשפת הסימנים על הבמה שתתרגם את ההופעה. לקראת סיום לא התאפקתי וביררתי עם הקהל אם יש בכלל חירשים באולם. לא היו. לא נורא, לחשה לי המתרגמת, גם ככה אני מאוד חדשה בתפקיד, רוב הזמן סתם הזזתי את הידיים.

במטוס פגשתי שני כוכבי ילדים שנסעו גם הם להופיע ועוד טבעונית מהסוג האקטיבי, שהזכירה לי מה התשובה לשאלה איך מזהים טבעוני: אתה לא צריך לזהות, הוא כבר יבוא ויגיד לך. הטבעונית ניגשה אליי וסיפרה לי על פעילות שהם עושים באילת, ואם ארצה לבוא להביע תמיכה. אמרתי לה שאני לא יודע אם אני בשל להגדיר אכילת שניצל כרצח, אבל יש אנשים שאני פוגש והם כל כך מרגיזים, שהייתי מוכן לשקול את המשוואה הזו מצידה השני: להגדיר רצח כאכילת שניצל. כלומר כמשהו שעדיף להימנע ממנו (זה קצת כבד ומשמין), אבל יאללה, שניצל אחד, כלומר רצח אחד קטן, אפשר להכיל את זה.

הדברים שאמרתי היו כנראה מספיק מופרכים כדי שמישהו שישב מאחוריי יגיד לי שאני צודק, ושהוא תומך טראמפ שבא לחופשה בישראל והוא נגד הירוקים והטבעונים. שוחחנו כמה דקות ואמרתי לו שאני מבסוט מטראמפ, אבל קצת מוזר שהילרי קלינטון הפסידה בבחירות בגלל פרשת המיילים, שזו פרשה שיש בה הרבה פחות עניין של בגידה וריגול והרבה יותר אישה מבוגרת שקצת לא יודעת לשלוח מיילים. תחשבו על זה: אישה כבת 70 נכנסה בטעות למייל הפרטי ושלחה ממנו הודעה, מה קרה? זה כמו סבא של חבר שלי, שכתב פעם בטוויטר לבת שלו: ״מורן תרדי למטה, אני ברמזור״. יש גיל כזה שהמדיומים מתבלבלים.

הארת אגב, תהיו איתי: אז הילרי הפסידה נשיאות בגלל התנהלות דיגיטלית, מה שמזכיר כמה נזק פוטנציאלי חבוי במכשיר הזה. אנשים הורסים לעצמם את החיים, וזה לא אמור היה להיות ככה. תחשבו על זה: אדם שיכור שנמצא בביתו הנעול, שרוע על מיטתו, לא אמור להחזיק מכשיר שהוא יכול לשלוח ממנו כרגע הודעות שיהרסו את כל חייו. אדם שיכור בחדרו אמור להירדם עד הבוקר. אבל הטכנולוגיה החדשנית שהמצאנו מאפשרת לו לשלוח לפני כן הודעת ווטסאפ לאקסית שלו, הודעה במייל לבוס שלו, ולהעלות גם ציוץ שיסבך אותו למחרת עם החברים מהעבודה. אם מישהו מלפני עשרים שנה היה מגיע ומבין מה הולך פה, הוא היה מביט בנו כמו שכלב שאינו שלכם מביט בכם כשאתם מתפשטים (מטאפורה מוזרה קצת, אבל זרמו איתי).

חזרה לאילת. זה כיף להופיע שם, אבל כיף עוד יותר לפגוש את האנשים שהופעת בפניהם למחרת בבוקר. כי לא משנה כמה אנחנו הישראלים נורמלים בערב, בארוחת הבוקר במלון משהו מתחרפן לנו במערכת. הברגים מתרופפים. הרי בבית אנחנו בכלל לא אוכלים בבוקר, מקסימום שותים קפה ויוצאים לעבודה. אבל ברגע שאנחנו מגיעים לאילת, אנחנו נהיים הענק הירוק, יורדים לארוחת הבוקר עם יעה. פתאום אנחנו יודעים לצטט מחקרים בריטיים על החשיבות של הארוחה הראשונה ביום. אנשים מעמיסים אוכל בארוחת הבוקר באילת כאילו המצור חוזר. אני באתי לקחת סלט, ותוך כדי שאני מוזג לעצמי, הבנתי שזה לא קערה מרכזית אלא צלחת פרטית של מישהו, שבינתיים הלך להתלונן שלחביתה שלו יש טעם מוזר. ברור שיש לה טעם מוזר, אדוני, מרוב שהעמסת בה אוכל, נשפך על החביתה שלך גם חריימה וגם סירופ של פנקייק.

ובל נשכח את הדילמה הישראלית הזו: עד מתי לישון? ישראלים הרי רוצים לקום מאוחר בחופשה, אבל הם יפספסו את החתונה של הבת שלהם לפני שיפספסו ארוחת בוקר במלון. לכן יש תופעה של ישראלים שמגיעים דקה לסגירה. אם כתוב שארוחת הבוקר היא עד עשר וחצי, אז בעשר עשרים ותשע הם מתייצבים, ואז דופקים ארוחה עד רבע לשתים עשרה, בשאיפה נסתרת לחבר אותה לארוחת הצהריים. חופשה למיטיבי לסת. שבת שלום.