שבת בצהריים. אני בכיתה ד'. אנחנו באלון־מורה אצל משפחת פליקס, הדודים. יש להם בית גדול ויפה, אני זוכר שהתפעלתי בעיקר מן העובדה שהיו מעין שטיחים מקיר לקיר בחדרים ולדעתי היה גם סוג של חימום רצפתי, שהעיף לי את המוח. אחרי סעודת שבת יצאנו החוצה לשחק שתי מקלות. אני יודע שאמורים להגיד שני מקלות, אבל הטעות הנסלחת היא במקור.
היינו שם אני ושלושה בני דודים שלי, בהם גם עפרה שהייתה בת גילי אבל קפצה כיתה בשל גאונותה. איתנו שיחקו גם שני ילדים ממשפחת גביש, השכנים של פליקס. בשלב מסוים, כשהמקלות כבר קצת התרחקו וחשבתי שאנצח, הגיע אברהם גביש. אני זוכר שקלטתי שהוא עם נעליים ושיש לו הליכה חתולית כזו, גמישה מאוד, וקצת חששתי שהוא יצטרף למשחק. אבל הוא הצטרף. הוא רץ וקפץ והרחיק את המקל בכשני מטרים הרחק מעבר למרחק שאני הצלחתי. נחלתי תבוסה מחפירה.
אני נזכר לפעמים במשחק הילדים הזה בשבת בצהריים ובעפרה ואברהם, שהיו שכנים ושניהם אינם עימנו היום בנסיבות דומות. עפרה נרצחה כשהייתה בשירות לאומי בדרכה הביתה. מחבלים ירו על המכונית שבה נהגה. היא נהרגה במקום. כל הכישרון ושמחת החיים ותכול העיניים והחלומות שהיו לה נגוזו ברגע, נשארו רק זיכרונות וכאב. בחודש שבט היא הלכה לעולמה.
אברהם, שעימו גם הספקתי ללמוד בישיבת ההסדר בשעות מתוקות בבית המדרש, להתענג יחד על כתבי הרב קוק, נרצח בדם קר בפסח. במוצאי החג חדר מחבל לבית הוריו באלון־מורה. כשהוא עם ארבעה כדורים בגופו עוד ניסה אברהם להנחות את אחיו הקטן מאיפה להביא את הנשק ואיך לדרוך. לוחם עז בסיירת מטכ"ל, קצין מבטיח ואבא מתוק לילדה אחת שהתחבאה עם אמא תחת השולחן, כמו בימי הפוגרום, והייתה עדה לזוועות שהתחוללו מול עיניה.
זה היה סתם משחק של שבת בעוד צהריים שגרתיים, על מדרכה בין שני בתים, בית משפחת גביש ובית משפחת פליקס, אבל שניים מהילדים השמחים שהיו שם אינם איתנו. הם שילמו בחייהם את המחיר שיהודים משלמים מעל מאה שנה בניסיון לחזור אל הארץ הזו. המחירים כואבים מנשוא, אבל אם עפרה ואברהם היו רואים היום את הילדים הרבים שקרויים על שמם שמחים בשנת השבעים לישראל, ממשיכים את דרכם, משמשים כעוד חוליה בשרשרת, אולי הייתה נחה דעתם. עפרות קטנות ואברהמים קטנים יסתובבו גם השנה עם דגלים בחג העצמאות, ועם הנצח שאינו מפחד מדרך ארוכה, עם חזק שחולל פה באמת נס מופלא של חזרה אל ארץ אבות, יחגוג מתוך הכאב. ובבניין הארץ ננוחם.