בגלל הכללים המובנים מאליהם של משרד הרווחה לא אוכל להיכנס לרוב הפרטים, אבל ביום שישי שעבר השתתפתי בטקס ברית המילה המרגש ביותר בחיי. קרובת משפחתי מהמעגל הראשון שגרה גם בשכנות אלינו,  משמשת כמשפחת קלט. ילדים שסערת חייהם גורמת להם להיות ללא קורת גג מוצאים אצלה בית, עד שמתקבלת החלטה בעניינם, או עד שמוצאים משפחת אומנה. חסד של אמת.

ובפעם הזו הגיע אליה תינוק בן 5 ימים. לא אוכל לפרט את נסיבות חייו של העולל הרך הזה, אבל הדעת נותנת כי אם תינוק נמצא לבדו בבית החולים, ללא אב וללא אם, ללא קרובי משפחה, ללא מישהו שיוכל לטפל בו, משהו עצוב מאוד התרחש. אז התינוק הגיע אליה. היא ובני משפחתה עוטפים אותו באהבה רבה.  

וביום שישי הם ערכו לו ברית. הם נתנו לו את שמו. האחריות גדולה: יש להניח כי אצלם הוא ישהה חודשים ספורים, אך זהו שם שילך איתו בכל תחנות חייו. וחשבתי לעצמי במהלך הברית שהחדשות משתנות ונושאי השיח באים והולכים, אבל יש דברים שנושקים לנצח: הנה כאן בבית כנסת בנחלת אבותינו, נכנס תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו, והוא מוקף בתפילותיהם של בני משפחה ואנשים מקהילה שכנראה לא יכיר, אבל אולי יום אחד יספר לו מאן דהו כי את ראשית חייו הוא עשה כשהוא חוסה באהבתם.

תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך.