כמה מקומות מסתור לדעתכם יש במקלחת? חדר מקלחת בבית רגיל,
כמה מקומות יכול מוח זדוני למצוא בו כדי להחביא שמפו?
תקציר הפרקים הקודמים: אפרת טוענת שאני משתמש ביותר מדי שמפו
לכל מקלחת. היא מסבירה שאני קירח וכלל לא צריך שמפו, אבל גם אם החלטתי
מסיבה עלומה לחפוף בכל מקלחת, אני מרוקן הרבה יותר מכפי הצורך. מה גם שיש
לה כל מיני סוגי שמפו מיוחדים שמותאמים לשערה, ואני לוקח אותם ומבזבז אותם
כדי לסבן את התחת. למה אתה צריך מרכך שיער בניחוח פירות יער למבושים?
בשלב מסוים, אפרת החלה להחביא את השמפו שלה, אבל בגלל שהיא רוצה אותו
בהישג יד כשהיא מתקלחת, היא החלה להסליק אותו בקרבת מקום. בהתחלה היא
סתם דחפה אותו בארון שמתחת לכיור. גיליתי את זה, אז היא עברה לשים אותו בפח.
קרימינלית. גיליתי גם את זה. תחשבו על המחזה הביזארי: שלושה שמפואים חדשים
מונחים בפח במקלחת.
הלאה. אפרת קלטה שמקומות המסתור נגמרים, והחלה לבצע הטעיה חדשה:
היא שמה לי שמפו שלה מהול במים במקום יחסית בולט בארון, ושמפו אחר שכן
מלא היא החביאה במגירה של התרופות. היא הצליחה לדחוף אותו שם בשכיבה, ליד
הציפרלקס. ברגע שגם את זה קלטתי היא עברה להחביא אותם בשקית. לקח לי זמן
לקלוט את השקית ולהבין שהשמפו שלה שם, אבל הצלחתי.
ובכל הזמן הזה היא כופרת כמובן בזכותי כאדם קירח לחפוף. היא מתעקשת לקחת
לי את עונג החפיפה, כאילו לא די בכך שאלוהים לקח לי את מחלפות ראשי, והדביק
לי כפיצוי מעט שיער על הכתפיים.
זה דבר מדהים, כי אפרת היא באמת אישה נדיבה. אין נדיבות כמוה.
לא צוחק. היא מעניקה ומפנקת בלי להתחשבן, זו תכונה שממש פורצת
מתוכה. מדובר באישה בעלת לב אוהב, אישה מושלמת בכל תחום. אבל
כשזה מגיע לשמפו שלה, שערי הגיהינום נפתחים. כשזה מגיע לשמפו, היא הופכת
באחת מציפור צייצנית לצ'יטה. לפתע מתעוררת בתוכה איזו ציפי רפאלית פנימית,
שלא מסוגלת לשלם מס מתוך השפופרת לאיש שחולק איתה את חייו.
כאן המקום לציין כי תחום נוסף שהיא מתקמצנת בו זה המטען. לאפרת לא אכפת
שאוכל לה את הצ'יפס מהצלחת ואין לי ספק שגם כליה היא תיתן לי בעת הצורך. אבל
אם רק אוציא לה את הסלולרי מהמטען, ה' ישמור ויציל. אם היא קמה בבוקר והסלולרי
שלה לא מחובר למטען, שאבא ירחם. אני מעדיף שעדר של באפלו ידרוס אותי.
לי, כמה שאני קצת דפקט, אין את הבעיות האלה. יש לי שאלות קיומיות על
החיים, לא הכל קל לי; אבל מטען? למי אכפת? שמפו? על זה אתרגז? כמה
שאני דפקט, אין לי לקונות כאלה בהתנהגות, נושאים אזוטריים שגורמים
לי לאבד את זה. אני קצת טכנופוב, אז סביב זה יש לי לפעמים לחץ לא מוסבר שמזכיר
לי את אבא שלי, אבל זה ממש בקטנה. זה לא הטירוף של אפרת והשמפו.
זיכרון ילדות: סוף האייטיז, קנינו מיקרוגל חדש. המיקרוגל הראשון שלנו. כולנו
עומדים סביבו ומסתכלים. אני לוחץ על כפתור גדול שכתוב עליו "Door ,"מטבע
הדברים, הדלת של המיקרוגל נפתחה. וברגע הזה אבא שלי קופץ בבהלה אחורנית
ואומר: "אבל למה אתה חייב להרוס כל דבר?!"
משהו על המצב הקורוני: בשבוע שעבר הייתי בדרך לכנרת עם הבנים שלי
וקיבלתי הודעה מסמנכ"ל שיווק חביב. הוא נאלץ לעדכן אותי שקמפיין
גדול שהייתי צריך לעשות עבור החברה שלו מוקפא עד, אתם יודעים,
מי יודע עד מתי. וחשבתי לעצמי כמה זמן לוקח לסגור חוזה על קמפיין, חלופת
טיוטות ודיונים ומחקרים, ובאיזו מהירות מחזל"שים אותו. והייתי קצת עצוב, מטבע
הדברים, כי זה משהו שבאמת היה אמור להיות גדול ומיוחד עבורי, וכאב לי לראות
איך זה מתפוגג עם הנגיף. אבל לא היה בי כעס ולא הייתה לי טענה כלפי איש, אפילו
לא כלפי ריבונו של עולם, וידעתי גם שהפרזנטור הוא אחרון הנפגעים, כלומר אם

ביטלו אותי אז מן הסתם יש שם גם עובדים שהוצאו לחל"ת ואין להם מאיפה לשלם
את החשבונות. ואולי הייתי מתבאס יותר, אבל בדרך לכנרת שום בשורה איננה
יכולה להיות קשה באמת, כולל העובדה שההופעות אולי חזרו רשמית. אבל התחושה
היא שאנחנו עוד לא באמת שם. הקורונה לא מתרשמת כרגע מזה שכבר היינו בסגר
והחלטנו על דעת עצמנו לחזור לשגרה. ואני מניח כי בין קוראי מדור זה יש גם
אנשים שנמצאים בחרדה גדולה מהאפשרות שנידרדר שוב לסגר, והם רואים שראש
הממשלה נתניהו מבקש כל מיני החזרי מס. אדם שיש לו נכסים וכסף רב בבנק, האיש
שיודע יותר מכולנו כמה הכלכלה מתכווצת, במקום לתת דוגמה, מבקש לקבל עוד
מהמדינה. וזה בזמן שהחליפי שלו גם מתקשה קצת לחסוך על כל מיני תקנים שאינם
מחויבי המציאות. ואין לי נחמה עבורכם, קוראים יקרים ומתוסכלים, מלבד לומר את
זה: לפחות בת הזוג שלכם לא מחביאה את השמפו במקלחת.
אני יושב כעת על שפת הכנרת ביום שאמרו לי שהוא הכי ארוך בשנה,
ואני צופה במסיבת הסיום של הבת שלי, שמסיימת כיתה י"ב. הן שם בטקס,
הילדות שלנו, שרק אתמול הגענו איתן הביתה מחדר הלידה, והנה הן
מסיימות תיכון. ואנחנו ההורים צופים בהן בלייב ביוטיוב, כדרכו של עולמנו החרב.
וכשעולה לדבר הרב רונן, שהוא גם רב וגם דוקטור וגם המנהל, אני נזכר בכל העצות
הטובות והסבלנות והאמפתיה וההקשבה וההכלה וההכוונה האישית שנתן לילדה
שלי, שתצא עכשיו עם חברותיה לעולם הגדול, כשהיא מצוידת במטען רוחני יוצא
דופן, שהרב רונן טיפח בכל כך הרבה חוכמה. ואני מודה לו בליבי משפת הכנרת, לו
ולכל המחנכים מסוגו שיש להם שכל ישר ולב רחב. הלוואי וירבו כמותם בישראל.
שבת שלום.