בחופש הגדול, באוגוסט לפני כ־25 שנה, הלכתי עם חבר לעשות מסלול במסגרת מה שקראו לו אצלנו באותן שנים "טיול הכנה". היינו בכיתה ט', ותפקידנו היה ללכת בנחל דליות ברמת הגולן, כדי שיומיים לאחר מכן נוביל את החברים שלנו במסלול הזה. אני לא סגור עד הסוף על ההיגיון של הנוהל הזה, אבל בזמנו הוא היה מקובל. מה שמוזר הוא שהחברים שהיו אמורים לטייל בנחל אחרי טיול ההכנה היו בני גילנו, אז אם אין זה בטוח ללכת למסלול הזה, כלומר נניח שהיינו מגלים שיש מוקשים בדרך (בזמנו זה לא היה דבר נדיר), מה בדיוק ייתן לשלוח שני חברה ככוח חלוץ לבדם? כדי שהמוקשים יפוצצו רק שניים, ולא את כולם? כל השאלות הללו כמובן לא העסיקו אותי אז. אדרבה. חשתי איזו תחושת חשיבות מכך שאני ו־א' צריכים לטייל במסגרת "תפקיד".

יצאנו מהיישוב בטרמפים והגענו לתחילת המסלול. לקחנו איתנו מספיק מים, והכל התנהל כשורה. צעדנו על המסלול, היה זה יום נאה ומי הנחל וההרים סביב נעמו לנו מאוד. מאחר שצעדנו באזור שהיה אז פחות מטויל, איש לא היה שם מלבדנו והסנפנו את השקט המוחלט בחדווה. אלא שאז קרה דבר משונה: החלטתי שכואבת לי השן. כלומר, באמת כאבה לי השן, אבל החלטתי שזה ברמה כזו שאיני יכול עוד; שלמרות שאני באמצע נחל, חייבים מיד לפתור את הבעיה. אני לא יודע לומר לכם מה היה המרכיב הפסיכולוגי של כאבי השן הללו (השן אכן כאבה וגם טיפלו בה אחר כך, אבל כיצד הכאב פרץ דווקא באמצע המסלול?), אבל אני זוכר שהסברתי ל־א' שהשן מאוד כואבת ואולי נחזור הביתה. א' אמר שיש לנו אחריות וצריך לסיים את המסלול, אך אם השן כואבת כדאי שאחזור. הוא הציע שאחתוך מהמקום שבו היינו דוּך לכביש, אגיע לנקודה הסמוכה ליישוב אליעד ואסע בטרמפים חזרה ליישוב, בעוד הוא יסיים את המסלול.

הרעיון היה סביר. עשיתי כעצתו והתחלתי ללכת לבדי לעבר הנקודה שהוא סימן לי במפה. לא באמת ידעתי לקרוא מפות, אבל הבנתי את הכיוון. אלא שאז התברר שהכביש לא קרוב כמו שהוא נראה ושהדרך לא מאוד נוחה. זה גם לא היה שביל מסומן והייתי צריך לפלס את דרכי בין סלעים וצמחייה גבוהה. במקום אחד נפלתי וקיבלתי מכה חזקה ברגל ובהמשך גם המים שלקחתי איתי כמעט נגמרו. הייתי בסוג של מצוקה, הבנתי שאני די לבד בעולם כרגע (פלאפונים לא היו), ושאין לי פריבילגיה לשבור עכשיו רגל או להתעייף. אני צריך להגיע לכביש. סוף הסיפור אינו משנה. הרי הגעתי לכביש, חזרתי הביתה והלכתי לרופא שיניים, שעשה לי טיפול שורש. זה לא משמעותי. מה שכן נחרת בזיכרוני הוא ששמתי לב כשהגעתי לכביש, שהחל מהרגע שבו הבנתי שאני בבעיה — כלומר שאני מנסה להגיע לכביש בדרך שלא קיימת ושאני לבד בוואדי אי שם בדרום הגולן — השן הפסיקה לכאוב לי. כאבי השן, שברגעים הנעימים בנחל, כשפסענו מעדנות כמתוכנן, לא הרפו ממני, התפוגגו והפכו לבלתי רלוונטיים, כשחשתי שאני בסכנה אמיתית יותר ושעליי להיות מרוכז, אם אינני רוצה　להתייבש למוות באיזה לוך בגולן, מבלי יכולת לקרוא לאיש לעזרה.　

חלק גדול מהקשיים שלנו צפים כשטוב לנו. בטנזניה יש פחות מתאבדים מאשר בשווייץ. בצפון־קוריאה פחות אנשים שמים קץ לחייהם מאשר במדינות הסקנדינביות. התקפי חרדה לא מגיעים בדרך כלל ברגעי האימה בחיים. זה מה שקשה בהם. הם מטילים עלינו אימה דווקא כשנראה שהכל בסדר. אדם שאריה רודף אחריו לא יחוש בדרך כלל שהוא בהתקף חרדה. הוא יברח. אבל כעבור כמה חודשים, בעודו שרוע על ערסל עם משקה צונן בחצר ביתו כשלכאורה הכל בסדר — התקף כזה עלול להגיע. חיילים הלומי קרבות תיפקדו ברוב המקרים כשורה עד שוך הקרבות. דווקא כשלא היו בחזית, כשהסכנה לחייהם חלפה, הטראומה הרימה ראש.

יש כל מיני ניסיונות להבין מדוע במקומות היפים כל כך, המדינות השקטות ונטולות העימותים הצבאיים, מדינות שנהנות מרווחה כלכלית, מדוע דווקא בהן יש כל כך הרבה אנשים הסובלים מדיכאון. אחד ההסברים שניתנים הוא מזג האוויר. אומרים שאין שם מספיק שמש. קטונתי מלשלול זאת, אבל האמת בעיניי עשויה להיות פשוטה יותר. הסיבה לכך שדווקא במקומות שבהם יש לאנשים הכל הם מרגישים לפעמים שאין להם כלום — היא בדיוק זה: שיש לאנשים הכל. זה עד כדי כך פשוט. כאשר אתה נלחם להביא לחם הביתה, אתה לא באמת יכול להיות עצוב מכך שלא קיבלת לייקים לפוסט שהעלית אתמול. כאשר אין לך קורת גג שמגינה על ילדיך מהגשם, אתה תחפש מחסה ולא תשב אצל פסיכולוג ותסביר לו שאמא שלך לא גוננה עליך כילד, כאשר הדודות העבירו עליך ביקורת. אני לא מנסה בשום אופן לטעון שהבעיות הפסיכולוגיות שלנו אינן אמיתיות. לא אני האיש שיטען זאת. אני כן אומר שעלינו להכיר טובה לה' (או לגורל), שאנחנו מספיק בני מזל כדי שיהיה לנו פנאי לעסוק בנושאים שעבור רוב העולם הם בגדר פריבילגיה רחוקה.　

סרן זיו שילון נפצע באורח אנוש זמן קצר לפני מבצע "עמוד ענן". הוא התקרב לגדר לבדוק משהו חשוד, הוא עשה זאת לבד כדי שחייליו לא ייפגעו, ומטען רב־עוצמה התפוצץ בקרבתו. הוא איבד את ידו בפיצוץ והיה בסכנת חיים. היום הוא נשוי ומצפה לילדה וגם מתאמן לקראת מרתון ברלין. אני, כשכואבת לי שן, אני מושבת. לא מתפקד. מפסיק טיול הכנה באמצע. והוא, בלי ידיים, המשיך בחייו בכוחות נפש אדירים ועומד לרוץ מרתון. שאלתי אותו מה הכי מסובך בלרוץ בלי ידיים. הידיים, הוא הסביר לי, שומרות על שיווי המשקל. בלעדיהן אפשר ליפול. אבל שילון לא ייפול. אדם שחזר מכזו פציעה עם כאלה כוחות הוא לא אדם שנופל.　

לפני כמה ימים שאלתי את שילון על החיים בלי ידיים. עם הרוב למד להסתדר. לקשור את שרוכי הנעליים עדיין קשה לו, והוא גם לא יכול למחוא כפיים. לגבי הנעליים, אמרתי לו שזה לגמרי הגיוני בעיניי שירוץ עם נעליים שנסגרות ללא שרוכים, ולגבי מחיאות הכפיים, זה בסדר שלא ימחא. אנחנו נחכה שיסיים את המרתון בברלין ונמחא כפיים עבורו. שבת שלום.