למה ההפגנות מול בלפור לא תופסות? כלומר שומעים עליהן כל הזמן בתקשורת, אבל מדובר באותה קבוצה שלא באמת מתרחבת. שנים של התמדה (יש מקום להעריך זאת), אבל מה שקרוי "העם", לא מגיע. בתחילת השבוע פירסמה אבירמה גולן מאמר ב'הארץ' שבו חיפשה הסברים לעניין הזה. היא ניסתה להבין מדוע מחאת הציבור לא מתרחבת, לא עולה על גדותיה, הרי כל כך קשה כאן וכה נורא.אז ראשית, הרגעה לאלה שמתנגדים לנתניהו: אינני בטוח שזה לא יגיע. המחאה נגד נתניהו עוד עשויה לפרוץ. זה אולי לא יקרה מגרעין המפגינים הנוכחי, אבל זה יכול להתלקח ברגע. נתניהו בעשר השנים האחרונות היה שנוי במחלוקת בכל מיני תחומים, אבל הכלכלה…

כמה מקומות מסתור לדעתכם יש במקלחת? חדר מקלחת בבית רגיל,כמה מקומות יכול מוח זדוני למצוא בו כדי להחביא שמפו?תקציר הפרקים הקודמים: אפרת טוענת שאני משתמש ביותר מדי שמפולכל מקלחת. היא מסבירה שאני קירח וכלל לא צריך שמפו, אבל גם אם החלטתימסיבה עלומה לחפוף בכל מקלחת, אני מרוקן הרבה יותר מכפי הצורך. מה גם שישלה כל מיני סוגי שמפו מיוחדים שמותאמים לשערה, ואני לוקח אותם ומבזבז אותםכדי לסבן את התחת. למה אתה צריך מרכך שיער בניחוח פירות יער למבושים?בשלב מסוים, אפרת החלה להחביא את השמפו שלה, אבל בגלל שהיא רוצה אותובהישג יד כשהיא מתקלחת, היא החלה להסליק אותו בקרבת מקום. בהתחלה היאסתם דחפה אותו…

יש הרבה מאוד אנשים שחושבים שפרופ' איתמר גרוטו חייב לעוף. על טיל הוא חייב לעוף. זו הרי חוצפה מה שקרה איתו ועם טדי שגיא. האנשים האלה אולי לא עד הסוף מכירים את הפרטים ולא בטוח שבעצמם הם מקפידים על קלה כבחמורה, אבל גרוטו? שילך הביתה האפס הזה, הוא והקומבינות שלו. יש אחרים שחושבים שחרצו כאן דין מוקדם. שזה לא כזה נורא. תפסיקו להתייפייף, הם אומרים, תפסיקו לערוף ראשים, איך אתם אוהבים את זה, להמליך מישהו ואז לגמור אותו. אתם והשיימינג שלכם ומשפטי השדה, אתם מכירים את המקרה בכלל? אתם יודעים כמה האיש הזה, גרוטו, תרם בחייו? כמה חיים הציל? ברגע אחד אתם רוצים…

עורך מדור הדעות של 'הניו יורק טיימס', ג'יימס בנט, התפטר לאחר שפירסם דעה של הסנטור הרפובליקני טום קוטון, שתמך בהכנסת חיילים לרחובות בשביל "לדכא ולהרתיע את מפירי הסדר", במחאות על מותו של ג'ורג' פלויד. קבוצות פרוגרסיביות הפעילו לחץ משוגע על העיתון והוא נכנע. מדובר בעיתון שאיפשר בעבר לשר החוץ של איראן לפרסם אצלו מאמר דעה, כן? מדובר במדור דעות שאמור להיות מגוון, ובעיתון שאמור להיות הליברלי והפתוח ביותר, חוד החנית של לוחמי חופש הביטוי, כן? אבל הנה, דעה קצת שונה והעסק קרס, והמקום שאמור לשים את חופש הביטוי במקום הראשון, הלך על סתימת פיות מטורללת ומשונה. במקום אחר בארה"ב, באותו זמן בערך, מגרשים…

תֹם אהרון, קודם כל מזל טוב, מותק. אתה אבא צעיר. יש לך כבר תובנות, על החיים שהשתנו לבלי הכר? אתה מרגיש מחובר לתינוקת וכל זה?  "תודה, נסיך! מחובר, מחובר. אני שרוף על הילדה הזאת. תובנות? כשיש לה פלוץ היא עושה פרצוף של וינסטון צ'רצ'יל. מצטער שעם זה התחלתי, זה פשוט כל עולמי בשבוע האחרון. אגב, עוד תובנה שהייתה לי, היא שהרבה סטנדאפיסטים שאנחנו מעריכים ואוהבים, כמו אדיר וקטורזה, עשו לא מעט כסף מלדבר על המשפחה שלהם בסטנד־אפ, וגם זה משהו שאני מתכנן לקחת מהם. בשנה הקרובה אעלה עם מופע חדש בנושא המשפחה של קטורזה". בוא נראה שיחזרו ההופעות קודם, ושלא יתברר שמישהו מהגימנסיה…

לא נפגשנו מאז. כמעט 25 שנה שלא ראיתי את זיאד ואת עדי. נמרוד עוד הגיע פעם אחת להופעה שלי בצפון, אמר "שלום" חטוף בסיומה, ומיד התפזרנו שוב, כל אחד לדרכו. השבוע סוף־סוף זה קרה. ואחרי שנייה אחת - חזרנו שוב להיות אחים. מוזר, אבל זו האמת. נפגשנו כל צוות הטנק ביום ראשון השבוע, בבסיס אימונים של גדוד 74 ליד צאלים, הגדוד שבו גם אנחנו שירתנו. בזמן המפגש שלנו, החל משפטו של בנימין נתניהו. המדינה כולה הייתה מרותקת. בכל בית בישראל התווכחו אם הוא אשם או לא. אבל אנחנו, כל מה שעשינו זה לנסות להיזכר איזה שיר של שלמה ארצי שרנו במארבים הארוכים. בסוף…

מפה לשם, אני צופה בעונה החדשה של 'הישרדות' באדיקות מסוימת, בעיקר כדי לייצר לנשמה שלי מנה הגונה של אסקפיזם. אין שם באי קורונה ואין חלוקת תיקים בין מפלגות. מה יש שם? או. טוב ששאלתם. באחד מפרקי השבוע שעבר, באמצע משימת חסינות, היו שני מתמודדים משני שבטים שונים על איזה מצוף. תפקידם היה לא ליפול. עידו קוז׳יקרו ‑ שלנצח אחזיק לו טובה על גביע יול"ב שלפני 16 שנה הוא הביא לנו, אוהדי הפועל ירושלים ‑ הביט יחד עם רגב הוד, זמר ים־תיכוני, בקרב הסוער. הוד היה במתח ועודד את המתחרה מהשבט שלו: אבא תעזור לה, הוא פנה לריבונו של עולם פעמיים. קוז'יקרו ששמע זאת…

עדיין אין ספורט בטלוויזיה, אינעל העולם. בהתחלה עוד ראיתי משחקי עבר, עשיתי לעצמי הקרנות מיוחדות, ניסיתי לשחזר את התחושה, אבל בשלב מסוים זה הרגיש כמו לאכול צ׳ולנט ביום שלישי. אני כל כך מתגעגע למשחקים, שצפיתי בשידורים חיים של "חיובים" ששודרו בערוץ הספורט. טוב שלא שידרו פרה עיוורת. הגעתי למצב שאני מבקש מחבר שמשחק עם הבן שלו פינג־פונג שיצלם לי את המשחק בלייב. אני יושב בבית עם צעיף מול המשחק שלהם, ומריע אחרי כל נקודה.  אני אוהב כדורסל. שיחקתי בקבוצת הקט־סל של אליצור רמת הגולן, הייתי רכז בחמישייה ואני גאה על כך. היה אמנם משחק שאליו הגעתי מהכנרת עם בגד ים (בלי תחתונים), והמאמן…

אחד הדברים הסוערים והסוחפים שקרו ברשת בימי הסגר זה שבני הדור שלי החלו לכתוב בקבוצה מיוחדת בפייסבוק על חוויית לבנון שלהם. זו הייתה התפרצות מפעימה של רגשות שהיו מוכמנים וכל אחד נשא אותם לבדו במסע חייו, וכעת הלוחמים החלו להציף אותם ולשתף בצפונות ליבם. הרבה מאוד שנים ישראל שהתה ברצועת הביטחון ורק כעת, בין היתר בזכות אותו נחשול אדיר של זיכרונות מרגשים ומדהימים שאני ממליץ לכולם לקרוא, עומד שר הביטחון לתת לכל העניין הזה שם ולהעניק אות מיוחד למי שלחם שם. גם אני הייתי שם כמה חודשים, אבל באופן משונה יש לי בעיקר זיכרונות חיוביים. אני לא יודע להסביר זאת, אבל איכשהו מלילות…

הימים עודם ימי קורונה, אז נפתח בכמה עדכונים, כפי שנהגנו לעשות פה מאז החלה המגפה. ראשית, מנכ"ל משרד האוצר החל במסיבות העיתונאים האחרונות לכנות את משה בר סימן טוב "ברסי". ואני תוהה: מה קרה נפתחנו פתאום? אה? נגמרה המגפה ולא ידעתי? למה ככה? למה בית זונות? תחושה לא טובה, חברים, ניחוחות של אס"ק, נא להתאפס.  הלאה: לא היה נחמד אם את ההצהרות שלו נתניהו יסיים כמו דקל וקנין? "אזרחי ישראל, עלינו להיות חזקים ולשמור מרחק. יום גשום כבר סוף עונה...".  לגבי ההנחיות החדשות, שמתי לב במוצ"ש שאנשים שמחו מכך שטווח השיטוט גדל מ־100 מטר ל־500. מי ישמע, 100 מטר מהבית זה רק המכולת,…

ברגעים הקשים של הקורונה, שעה שהכל נראה אבוד וחסר תכלית, חיפשתי אנשים גדולים להיאחז בהם. תמיד בשעות הקלסטרופוביה הקשות אני עובר על דברים שמנהיגים מעוררי השראה אמרו בעבר, אמירות שייתנו לי כוח גם היום. בתקופה האחרונה למשל, מנחם בגין הוא הדמות שמרימה אותי. ברגעים העלובים ביותר של הסגר, רגעים שבהם הסתובבתי עם טרנינג ותהיתי למה נתנו בכלל שמות לימי השבוע אם ממילא כל הימים נראים אותו דבר; רגעים שבהם לא הבנתי למה יש דלת למקרר אם כלל לא מספיקים לסגור אותה מרוב שאוכלים - נזכרתי בבגין המנוח, שעמד בשעתו הקשה מול האומה והכריז: איני יכול עוד. איזה איש. כמה כוחות נפש. איזו התפרקות…

יש כל מיני קואוצ׳רים, שמספרים בסרטונים בפייסבוק איזה שיעור חשוב אפשר ללמוד מהקורונה, ואני אומר: אחלה, למדנו הרבה, ותודה על הכל. אבל מתי מסתיים כבר השיעור המזוין הזה? פסח כעת, והאווירה לא פשוטה, אז בואו ננסה לכבוד החג ללמוד קצת, לשתות מים חיים, אולי זה ירווה את צימאוננו. כי יש מגפה כעת. ורע. ואחד הדברים שלמדנו ביהדות זה שהכל לטובה, לא? הנה למשל סיפור נפלא ממסכת ברכות על רבי עקיבא: פעם אחת היה ר' עקיבא מהלך בּדּרך. הגּיע למקום אחד, בִּקש אכסניָא ולֹא נתנוּ לו. אמר: "כל מה שעושה הקדושׁ ברוּך הוא הכל לטובה". הלך ולן בשדה, והיוּ עמו חמור ותרנגל ונר. בא…

זה הטור השלישי מאז פרוץ הסגר, ואפשר לומר בגדול, שאיבדנו את החירות, את הפרנסה, את המסגרות לילדים ואת שמחת החיים. הכל נעלם ברגע. רק התיאבון נשאר. אומר לכם מה המצב הנפשי שאני שרוי בו מזכיר לי: היה לי פעם רופא שיניים שנהג להזהיר אותי יותר מדי לפני שהכאיב לי. זה הטריף אותי. "תקשיב חנוך", הוא היה אומר לי, "אני עכשיו אקדח פה וזה יכול להכאיב. עכשיו אתן זריקה ואתה תרגיש כאב". "אדון רופא", אמרתי לו לבסוף, "אולי פשוט תטפל בי במקום להפחיד לי את התחת? תכרות לי את הראש מצידי, זה פחות יכאב לי מהחרדה המטורללת שאתה מייצר אצלי. למה אני צריך הקדמה…

אז הקורונה פה והיא פה כדי להישאר, אחושרמוטה להישאר, ואחרי שבועיים שכולנו יושבים עם פיג'מות בבתים, הגיע אריה דרעי לאחד האולפנים וסיפר שהוא מתכנן להאריך את שעון החורף. אתה רציני, אחי? אנחנו לא יודעים איזה יום היום, נראה לך שאכפת לנו מה השעה? תעבור לשעון חול מצידנו, למי אכפת? בהמשך אותו ערב התברר לי שלא משדרים ביבי בחדשות. הייתי בהלם. אם יש משהו יציב בחיים שלי בתקופה הזאת, אלה ההופעות של נתניהו. כל יום הוא מגיע עם מידע חדש ובימי חמישי יש בוחן (החומר של ליצמן זה שאלת בחירה), ופתאום הוא נעלם. לאן הלכת ביבי, לאן? זה משהו שאנחנו אמרנו?  ואם אפשר ביבי,…

כנראה בגלל ימי הבדידות שנגזרו עלינו, איש־איש ספון בביתו, צף במוחי השבוע שוב זיכרון הילדות הראשון שלי: חושך של שעת ערב מוקדמת בחוץ, אני מתעורר ומגלה שאני לבד בתוך רכב ישן, שנמצא בתוך גן משחקים. באותם ימים, אסביר, היו מביאים לגני השעשועים שלנו ברמת בגולן גרוטאות של מכוניות וטרקטורים ישנים. זה אולי נשמע לכם משונה, אבל אין דבר מופלא יותר עבור ילד מלצאת לנהיגה דמיונית בשלדה של רכב אמיתי. הייתי בן שלוש או ארבע, והלכתי, כנראה לבד, לגן השעשועים הקרוב לביתי. כשראיתי את הגרוטאה יצאתי לנהיגה מדומיינת, ובשלב מסוים, כמו כל נהג טוב, נרדמתי על ההגה. כשהתעוררתי היה חשוך. אני לא זוכר איך…

אמרו לי שאחת הסכנות מהקורונה, מעבר לתסמינים עצמם, זה שמישהו ידבר על זה בלי הפסקה עד שימות בגלל המכות שיחטוף. אולי. השבוע הייתה לי הופעת פורים (בשונה מאחרות היא לא התבטלה) בפני איזו חברת גאונים שמפתחים כל מיני דברים שאסור לדבר עליהם. שאלתי אותם בכנות: "חברים, האם הטבע לא התכוון בעצם שנידבק כולנו בקורונה ורק החזקים ישרדו?" שתיקה. "עזבו", אמרתי, "זה קשה מדי להכיל, אשאל אחרת: אולי הבידודים האלה שנכפים עלינו, הם בדיוק מה שהטבע רוצה מאיתנו? קצת פחות להתקהל, קצת פחות להרעיש". או כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: הִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל. בשבת הסתובבתי בין רופאים ביישוב שבו אני…

1. ערב לפני הבחירות הופעתי בזאפה הרצליה, ואמרתי לקהל – הערכתי שרובו היה ממחנה המרכז־שמאל – שלמחרת אני לא הולך להצביע. טענתי שהבחירות הן בין סוג של נוכל לסוג של גולם, ושכל אחד יחליט מה טוב בשבילו. זה משפט קצת חריף, כמובן, אבל האמת היא שהייתי מיואש. הייתי משוכנע שיהיה תיקו נוסף ומחריד. שהתוצאות של סיבוב ג׳ יהיו שחזור מדויק של בחירות מועד ב׳, ובעשר בערב נשב מול המדגמים ולא נבין מה בעצם עשינו ולשם מה טרחנו כל כך. מתברר שטעיתי. לא הפתעה גדולה, כמובן. מי שעוקב אחר התחזיות שלי בוודאי שם לב שאני לא איזה גאון גדול. מה שנקרא, לא אני האיש…

עוד יומיים בחירות ובכל מקום מנפחים לכם את השכל עם ניתוחים, המלצות וויכוחים. ובכן, לא פה. תודה, אבל לא תודה. אני, במקום פוליטיקה, החלטתי להזמין אתכם ללמוד יחד ולהתעמק לזמן קצר במקורות היהודיים שלנו, כדי להיזכר כמה חשובה היא האחדות. הנה למשל דבר נפלא שאמרו חז"ל בספר במדבר רבה. אני מפציר בכם להתייחס לטקסט הנפלא הזה באופן ספרותי, כלומר גם אם אינכם מסוגלים לדמיין את כיסאו של ה' כי בעיניכם אין בכלל דבר כזה, תבינו שזו עשויה להיות פשוט מטאפורה נפלאה למצב רוחני מתוקן ונכון: "משל לפלטין שהייתה בנויה על גבי ספינות. כל זמן שהספינות מחוברות, פלטין שעל גביהן עומדת. כך כביכול כסאו…

זה טור על שני דיאלוגים: אחד עם אפרת; והשני עם ח"כ יאיר גולן. שניהם העסיקו אותי בשבוע שעבר. זה התחיל בשבת, כאשר אפרת עברה על כל מיני ארגזים ישנים ושקעה בנוסטלגיה. בין היתר היא הראתה לילדים תיק עבודות שהכנתי בגיל 22 כדי להתקבל כקופירייטר למשרדי פרסום. היו שם כל מיני סיסמאות שניסחתי כפרילנסר למשרד פרסום דתי, שעיקר לקוחותיו היו התנחלויות. בין הלהיטים שהיו שם בלטו "מעלה חבר מעל ומעבר" ו"בואו לבקעה, מזיעים פה גם בתחת" (סתם. רק את “מעלה חבר” שמתי בתיק עבודות. הסיסמה על הבקעה לא התקבלה בסוף).  עד כאן הכל בסדר. אלא שהמצב החריף כאשר אפרת עברה לאגף אחר בארכיון המשפחתי,…

1. בגלל שבוטלה לנו נסיעה לחופים טרופיים שתיכננו בקפידה לכבוד ימי ההולדת של אפרת ושלי, החלטנו להתפנק במלון נחשב, ולא משנה הכסף. ביררנו בקרב מביני דבר וקיבלנו כמה שמות, אחד מהם היה מלון בראשית במצפה־רמון (כדי למנוע לזות שפתיים אציין ששילמתי כאחד האדם). המלון עצמו לא איכזב: המכתש אדיר ביופיו, האיילים שמסתובבים במתחם מרחיבי לב ואפילו מצאתי עם מי לשחק טניס. הבעיה הייתה אישית. גיליתי שאני תחת מתקפה נוירוטית מטורללת. בגלל שבאנו למקום שאמרו לי שהוא "נחשב", לא הצלחתי ליהנות. כל דבר היה נראה לי רגיל מדי, או כמו ששאלתי את אפרת לאחר הצ'ק־אין: "אשכרה לוקחים אותנו מהלובי לחדר עם רכב טוק־טוק קטן…

אשרי ומה טוב חלקי שלא כתבתי מילה על נעמה יששכר כשזאת הייתה בכלא ברוסיה. עשיתי זאת כהסקת מסקנות מהשטויות שכתבתי כאשר גלעד שליט היה בשבי. הבעיה היא שאני כמעט היחיד שהסיק מסקנות. כל היתר עסקו בהפיכת נעמה במהירות לנושא לאומי, ואז מיד עם חזרתה - להלקאה עצמית על כך שהיא הפכה להיות נושא לאומי. עניין פתולוגי. מה שניחם אותי היו הבדיחות ברשת שהיו ממש טובות. במיוחד זו של מישהו, שזרק רעיון: "כשנעמה חוזרת בואו נעשה כאילו לא קרה כלום - והיא סתם אכלה סטלה רעה כל הזמן הזה". דבר מעניין ששמתי אליו לב בהתנהלות משפחת יששכר אחרי שנעמה הגיעה, זו המהירות שבה אדם…

לפני כ־20 שנה באתי לאורי אורבך ז"ל הביתה (איזה איש וכמה הוא חסר פה), כדי לדבר על טור פרשת שבוע שאולי אכתוב בעיתון הילדים 'אותיות'. אורבך התגורר אז בבניין דירות צנוע בשכונה ירושלמית, שהייתה ברובה חרדית. נכנסתי לדירה הלא־גדולה שלו, ושאלתי אם טוב לו בבית הזה, אם לא בא לו לצאת מירושלים ולגור בבית עם גינה, או לפחות עם יותר ספייס. "תשמע, דאומי (כך כינה אותי לעיתים), אולי נעבור בהמשך", אמר ואז הצביע לסלון. "אבל תכלס, יש לי את כל מה שאדם צריך בחייו: כורסה". ואז הוא הדגים לי איך הוא נשכב על כורסה בסלון כשראשו על כרית והופך ברגע לאדם המאושר בעולם.…

מיד אנסה להסביר למה אם הבחירות היו נערכות היום לא הייתי הולך להצביע, אבל לפני כן משהו מוזר שקרה לי בשבוע שעבר: ריחמתי על איתמר בן גביר. ראשית, כדי שלא יהיו טעויות: אם יש סיבה שבגללה אולי כן אצביע בסוף לימינה, זה כדי לגמול לנפתלי בנט על שחסם בגופו ממש את הכהניזם מלבוא בשעריה של הציונות הדתית מכורתי. זה לא שסמוטריץ' והחרד"לים הם כוס התה שלי, אבל הפחד העמוק שלי היה מהחיבור התקדימי הזה של בן גביר עם המפלגה, שבמוסדותיה התחנכתי. אני באמת מלא הערכה לשר בנט, שעמד מול לחציו של ראש הממשלה ושל חצי מגזר, ולא הסכים לשלב כהניזם ברשימתו. אז למה…

לפני כמה שנים המצאתי פורמט חדש שיכול להתחרות ב’האח הגדול’: אתה לוקח 20 אנשים ומכניס אותם לתוך וילה גדולה בלי מצלמות. הם חיים בבית מאה יום, אוכלים, שותים ושוהים שם כשהם מנותקים מהעולם - ומשוכנעים שכולם צופים בהם. אלא שבמציאות, האירוע לא מצולם. לאחר מאה יום הם יוצאים מהבית, בטוחים שהם הכי מפורסמים בארץ - אבל כלב מת לא מזהה אותם. ואז מתחילה הסדרה. מיד אחזור ל’האח הגדול’ ולדבר־מה חדש שלדעתי קורה שם, אבל לפני כן משהו על אמירות חדשות ומעוררות השראה. כי לפעמים אתה שומע מישהו מדבר ומקבל צמרמורת. הגוף שלך זז. וזה קרה לי שלוש פעמים לאחרונה. פעם אחת כשחייל המעוטר…

שעת צהריים, אני יושב באתר הסקי המדהים בפסגות הפירנאים, מאות קמ"ר של שלגים מופלאים פרוסים סביבי, הנוף עוצר נשימה והשמש מאירה בקרניה את כל הלבן הטהור הזה. עד היום הזה מעולם לא עשיתי סקי והנה אני יושב פה מאושר, אחרי ארבע שעות רצופות של גלישה. גלישה באייפון, כמובן. איזה וויי־פיי יש פה באתר, חברים. אגדה.  אי־אפשר לדבר על סקי בלי לחזור רגע לסרטון הנפלא שהביא עמית סגל ב'ימי בנימין'. נתניהו, ראש הממשלה הצעיר, נראה שם כשהוא עומד לראיון קצר באזור סקי בדאבוס. הוא עונה על איזו שאלה קצרה, אומר תודה ופונה כביכול לגלוש קצת. הרגע הזה מן הסתם הונדס מבעוד מועד ונעשה בתיאום,…

1. לפני כמה שנים עצרתי טרמפ למישהו יום אחרי יום. זה היה מוזר, כי זכרתי שיש לו רכב. ביום השלישי שראיתי אותו בתחנה עצרתי שוב ובנסיעה שאלתי מה הסיפור. הוא הסביר ששללו לו את הרישיון. למה שללו לו? הישארו איתנו. 2.  אני לא מרשה לילדים שלי לנסוע בטרמפים. זה מסוכן. עד כדי כך אני חושש מנסיעה בטרמפים, שהשכרתי לאחרונה רכב קטן מחברת השכרה, הזול ביותר שהיה, שמטרתו היא ששני ילדיי הגדולים יחלקו בו. מה שלא הבאתי בחשבון, כי אני אדם שלא מביא דברים כאלה בחשבון, הוא שנהגים חדשים לא יכולים לנסוע על רכב מחברת השכרה, וכך יצא שמדי בוקר כשאני יוצא לשגרת יומי,…

1. שאלה לפרופ׳ יורם יובל, שהוא בעיניי אדם ראוי ומוערך ביותר: האם לדעתך, ונסה להיות כן עם עצמך, הצלחת במהלך כל פעולות המחאה שלך נגד נתניהו - הטורים החריפים, הסרטונים המעט־תמוהים והמאהל הנוכחי שהקמת ליד הכנסת - לשכנע אדם אחד לשנות את דעתו? בתור מי שמכיר את נבכי נפש האדם, שאל את עצמך: האם יש אדם אחד בכל הארץ היפה הזו שאהב את נתניהו ובעקבות הפעילות שלך החליט להתנגד לו? מבלי לזלזל בעובדה שהפכת לאקטיביסט או מה שזה לא יהיה; ותוך שאציין שעם חלק ניכר מהתכנים שאתה משמיע נגד ביבי אני בהחלט מסכים, אני מציע לך לברר ברצינות: האם מלבד לשכנע את המשוכנעים…

לא יודע אם שמתם לב, אבל לפעמים הווייז מציע לך לשוחח עם אנשים שנוסעים במסלול שלך. בי נשבעתי: יש ביישומון אופציה כזו להיכנס לצ'ט עם "חברים לדרך". ואני שואל: כמה בודד אתה צריך להיות כדי להשתמש באפשרות הזאת? כמה נואש לשיח וצמא לקומוניקציה אתה, אם בחרת להיכנס לפורום של הווייז ולכתוב: "אז מה קורה חברים, צומת מסמיה אדיר היום, אה?" לפעמים הווייז גם נותן לך נקודות, כי דיווחת על משהו. מדהים לחשוב שיש אנשים שזה עושה להם את זה, לקבל נקודות מהווייז. זה יותר פייק מלהתערב "על כבוד". אתם יודעים כמה כבוד הרשקו עוד חייב לי מימי ההתערבויות בחטיבה? תראו, הווייז שינה את…

זה יהיה טור קצת אחר ברשותכם. הסיבה לכך היא שאני נבוך. זו האמת. כבר ימים ארוכים אני מסתובב בתחושה קשה. ראש הממשלה שלי, אדם שאני מעריץ את יכולותיו וסבור כי הוא רתם את היכולות הללו לטובת ביטחון וכלכלת ישראל בצורה מרהיבה - חשוד בעבירות קשות. קראתי את כתב האישום במלואו ונחרדתי. מצד שני, הרבה מאוד מהחברים שלי, חלקם אנשים טובים ומוסריים שעימם אני מתפלל בבית הכנסת, מרגישים מגוון אחר של תחושות. חלקם חשים שנעשה לו עוול, חלק אחר סבור שאין לו תחליף ורובם עצוב וכאוב באמת. אני מודה כי בקשתו של ביבי "לחקור את החוקרים" הבהילה אותי, אבל גם פה מצאתי אנשים שאני…

אחרי שהפסיד במשחק הראשון, רפאל נדאל נמצא עכשיו בנקודה טרגית מבחינתו. אף שהגיע לטורניר סוף השנה כמי שמדורג מקום ראשון בעולם, התוצאה במשחק השני היא 0:1 למדבדב במערכות, ו־1:5 במערכה השנייה עם נקודת משחק. לא צריך להיות עמוס מנסדורף כדי להבין שאי־אפשר לחזור מ־1:5, בטח לא מול שחקן עם הגשות כמו של מדבדב, שחקן רוסי צעיר וטכני, שמתנשא לגובה של כמעט שני מטרים. כל הגשה שלו היא כמו טיל כיפת ברזל שנורה לשמיים. המשחק גמור. באמת. נדאל בקבר. אני כבר מרים את המעיל מהמושב, מתכנן את הדרך המהירה החוצה מהאולם, כדי שאוכל להקדים את ההמון ולמצוא אוּבֶּר פנוי, אבל לפתע קורה דבר מה…

אף שלא קרו בה אירועים גדולים במיוחד, ועברו מאז קצת יותר מ־30 שנה, אני זוכר כל פרט מאותה שבת במגדיאל. כל מה שהתרחש בה, מכניסת השבת ועד צאתה, התגבש לכדי אחד מזיכרונות הילדות היפים שנותרו לי משבת עם אבא שלי. אולי זה קשור לכך שבאותה שבת הייתי הבן היחיד שהתלווה אליו (יתר אחיי נשארו בישיבה), ואולי מה שריגש אותי היה להיות עם אבא בכור מחצבתו, לעשות איתו שבת שלמה במושבה שבה גדל ושעליה לא חדל להתרפק עד יומו האחרון. נסענו למגדיאל כי הייתה שבת בר־מצווה לבן של פנחס דאום, בן־דודו האהוב של אבי, שהיה כאח לו. ההתרגשות נבעה מכך שלמעשה פנחס לא ידע…

אולי בגלל המקום הפטריוטי שבו גדלתי, ואולי בגלל איזה דפק נפשי אחר, כל חיי אני מקנא, קנאה עמוקה ממש, באנשי ביטחון שחייהם מוקדשים למען ישראל. האלוף במיל' עמוס גלעד הוא אדם כזה. אין כמעט צומת ביטחוני דרמטי בעשרות השנים האחרונות שהוא לא היה מעורב בו. תמיד שקול, תמיד נבון, ולא אחת הולך נגד הזרם ומוכן לשלם מחיר. הערכתי אותו תמיד דרך מה שראיתי בכלי התקשורת, אבל אחרי שקראתי את 'המתריע', הספר החדש והמרתק בהגזמה שבו הוא משוחח עם העיתונאי שמעון שיפר, ההערכה שלי אליו הפכה לקנאה, אותה קנאה עמוקה שיש לי בכל מי שתרמו בעשייה שלהם לעצם קיום המדינה הזאת והמקום שבו אנו…

צפיתי לאחרונה בכל פרקי "המתחזים" של חיים אתגר, והחלטתי לא להאמין גם לפוליטיקאים יותר. אבל לפני כן, קרה לי משהו מוזר: הפסיק להיות לי אכפת אם יהיו בחירות. לפני כמה חודשים יכולתי להישבע לכם שבחירות שניות ברצף הן אסון לחברה הישראלית ולמקום שאנחנו גרים בו. שקלתי אפילו ליזום מחאה ציבורית. והנה עכשיו, אולי הולכות להיות בחירות שלישיות, ואני אפילו לא מתרגז. אדרבה: אולי זו תהפוך להיות שגרה כזאת של חיינו, בחירות כל רבעון. כמו איזה מפקד אוכלוסין חמוד כזה. אגב, פקיד בכיר אמר לי שבחירות לא באמת עולות למשק מיליארדים ואלה הגזמות. הייתי מצטט מדבריו אבל היו לו כל מיני הסברים מעמיקים, אז…

ביום כיפור האחרון חזרתי לישיבה שבה למדתי בנעוריי. זו הישיבה שעליה כתבתי דברים לא פשוטים בספרי הראשון, דברי כאב נוקבים, הישיבה שבסדרה "מחוברים" הראיתי כיצד בתמונת המחזור שלי, מישהו השחיר את פרצופי. חזרתי ובראשית דבריי אומר זאת: כשנכנסתי לבית המדרש וליבי הלם, בני הישיבה ורבניה האירו לי פנים. לאור ההיסטוריה המשותפת לי ולישיבה ולמסע הייסורים שהעברתי אותה, אין זה מובן מאליו בעיניי כלל וכלל. למה חזרתי לישיבה? חזרתי גם משום שהרגשתי שעברו מספיק שנים ואני מסוגל לשים את הזעם בצד ולהיזכר גם בדברים הטובים שקיבלתי שם, אבל חזרתי מסיבה נוספת שאיני יכול להכחיש: התגעגעתי לתפילות של הרב ויס. כבר 25 שנים בערך, מאז…

בימים האחרונים, באווירת כסה, עשור ויתר החגים המידפקים על פתחנו, התעורר חשקי להגות קצת בדברי תורה. זה קרה גם בזכות ד"ר מיכה גודמן, שכתב מאמר נפלא על התלמוד הבבלי ובשבח המתודה שלו, שלא עוסקת בשורה התחתונה בלבד, בפסקי ההלכות, אלא נהנית ללבן את המחלוקות, להבין את הנראטיבים השונים, ובפשטות: ללמוד. כמה יפה השיעור הזה שמלמדים אותנו חכמי הגמרא כפי שעולה מהמסכתות השונות, שהן בעצם פרוטוקולים של מה שנעשה שם בבית המדרש: יש טעם ויש צורך להכיר לעומק את הדעות השונות, גם את אלה שלא התקבלו וגם את אלה שאינן "שלי". יש מה לקחת מהן, יש מה להרוויח מלהתעמק בָּן. אבל חשקי ללמוד הגיע…

בשבוע שעבר הזמנתי בעמוד הפייסבוק שלי חיילים בודדים שאין להם היכן להיות בחגים לכתוב לי על כך, והבטחתי לחבר אותם למשפחות שברצונן לארח חיילים. אחרי שעה היו לי כ־700 פניות ממשפחות שישמחו לארח. אנשים טובים מכל הארץ שכתבו לי שהם מוכנים, שיהיה כשר אם צריך ושהם יכולים לקחת את החייל ולהחזיר. האינבוקס שלי התמלא באהבת ישראל. אף אחד לא שאל שום שאלה על מי בדיוק החייל שיגיע, מהן דעותיו, מהי אמונתו; אנשים פשוט פתחו את הלב. מה שהתברר לי, אגב, זה שאין הרבה חיילים בודדים שלא מאורגנים ומטופלים, בזכות כמה עמותות ובזכות הצבא שמטפל באופן מסודר בנושא. מה שכן, היו כמה חיילים ולוחמים…

יש רגעים כאלה בחייו של הורה, שבהם פער הדורות בינו לבין ילדיו מכה בו במלוא העזוז. יום שישי, אני ברכב, משמש כנהג מלווה של ילדתי האהובה, נהגת חדשה בישראל. היא נוסעת להנאתה. זו הרי הרגשה מיוחדת עבור אדם צעיר, לנהוג את קילומטריו הראשונים. תחושה עילאית כזו. באופן ספציפי היא מבקשת לנהוג כל כך הרבה, שאני חושש שבקרוב היא לא תדע ללכת. מכל מקום, אנחנו שמים מוזיקה, הדרך יפה ואני אומר לה ברגע של אופוריה: "אז מה אביב, סיטואציה די מושלמת בסך הכל?" "כן", היא עונה בהסתייגות מסוימת. "אבל יש רק משהו עם המזגן שלא הבנתי". "מה לא הבנת?" תהיתי. "איך אני מכוונת אותו…

זו הייתה שנה שבה גיליתי על עצמי דבר עצוב: אינני באמת בן תרבות. ואיך גיליתי את זה? במוזיאונים. היינו בלונדון למשל, וכמקובל אצל תיירים המחשיבים עצמם בני אור, הלכנו למוזיאון המדע ולמוזיאון הטבע. וברור לי לגמרי כי שוחר תרבות הרואה עצמו כיצור תבוני אמור ליהנות מהשפע האינטלקטואלי והיפעה התרבותית הזאת. ובאתי בראש פתוח. באמת. אלה הרי מהמוזיאונים המפורסמים בעולם. אבל מסיבה שאיני יודע להסביר עוברות בערך 50 שניות, 50 שניות בלבד, מהרגע שאני נכנס למוזיאון, כל מוזיאון, עד שאני מרגיש תשוקה עמוקה לשנ"צ. 50 שניות של הנאה תרבותית יש לי ואז אני מסתכל על המוזיאון כצייד המחפש מקום לשנ"צ. אני חולף באבחה על…

יצאתי הרגע מהמקלחת, ואני חייב להודות שיש לי קושי מאוד גדול להבין ברזים חדשים. נכון, גם במקלחות פשוטות עם שני ברזים אני תמיד מתבלבל בין החמים לקרים, אבל לפעמים יש קונסטרוקציות של מדעני חלל. אתה מגיע לאיזו דירה או חדר במלון, ומגלה שיש שם איזה 60 צירופים אפשריים. ממקום אחד אתה שולט בזרם; ידית אחרת אחראית על חום וקור; ואם תרצה להעביר מים כדי שייצאו מהדוש, אתה צריך למשוך איזה משהו באלכסון. ואתה מביט על כל החרא הזה ואומר: מה לעזאזל עשיתי רע בחיי שגם להתקלח עם פאקינג מים חמים דורש ממני לפתור פה סודוקו? אני מנסה לחשוב כמה אנשים עירומים עמדו במקלחת…

כילד בגולן היה לי בבית חתול אצילי בשם אולסי, שהיה יצור אינטליגנטי שידע לפתוח לבד את הארונות כשהיה בהם אוכל, והיה לי גם כלב שקראו לו מיקי, שהיה טמבל מתוק שאספתי מחצר בית ספר. אהבתי את שניהם מאוד, אבל החלום הגדול שלי באותם ימים היה אחר: לקבל מפתח לפינת החי. רק למתי מעט הייתה זכות כזו. הימים ימי שנות ה־80 בדרום רמת הגולן, והייתה זו פינת חי חדשה ומלהיבה בקצה היישוב שהסעירה את חיינו. אנחנו זכינו להיות המתנדבים המסורים בפינת החי הזאת, ומדי פעם אף נסענו עם האחראי לשנורר חיות חדשות בפינות חי ותיקות בקיבוצים. לאט־לאט קיבל המקום צורה. עוד חיה, עוד בריכה,…

רגע מוזר, מהסוג שהחיים על פני האדמה הזו מייצרים לפעמים, גרם לי לצאת ממימיו המתוקים של עוד אחד מהאגמים היפים במיאמי, עיר שלוחמי סביבה טוענים שתיעלם עוד כחמישים שנה, כדי לראות בסלולרי הרוטט שלי שהיה פיגוע בכניסה לאלעזר, מקום מגוריי. פיגוע דריסה סמוך לתחנה שבה עומדים גם ילדיי. שני פצועים ממשפחה מתוקה מהיישוב, שה׳ ישמור אותם, ומחבל הרוג בזכות התנהלות מופתית של שוטר שנסע אחריו ופעל במהירות כדי למנוע ממנו להשלים את זממו ולצאת מהרכב גם למסע דקירות אכזרי. ובעוד אני באחד המקומות הכיפיים בעולם, אני מקבל עוד ועוד פרטים על הפיגוע ועונה לחברים דואגים ומדבר עם הילדים ומסתכל בסרטון שצולם במצלמות אבטחה,…

אף שחולל כותרות, זה אינו סיפור ״גדול״, אבל בעיניי הוא בכל זאת חשוב, בעיקר בגלל שהוא מסמל את מה שאנחנו הולכים ומאבדים כחברה: היכולת לסלוח. היכולת להכיל טעויות. בשבוע שעבר סערה הברנז׳ה - ולפרק זמן קצר סערו גם עמודי החדשות הפנימיים - לאחר שהתברר שבמסגרת צילומי ״מחוז ירושלים״ בתאגיד, סדרה שליוותה אנשי משטרה בבירה, הושתלו ראיות כדי לייצר אייטמים. עד כאן לגיטימי: התגלתה תקלה והועברה ביקורת. דרכו של עולם. אלא שבשלב הזה חלה תפנית והביקורת הגוברת שפומפמה בטוויטר הפכה אישית וקיבלה צורה של שיימינג. ככל הנראה, זה הלחיץ את ראשי התאגיד (שאישרו את התוכנית לשידור ואף התגאו בה מאוד), ואלה, אולי גם כדי…

בשישי שעבר התחלתי קורס נהיגה מונעת, ובזמן הקראת השמות המורה ציין שבעבר שילם כדי לראות אותי בהופעה. השבתי שאני מוכן לשלם כדי לא לראות אותו כעת. סתם. לא אמרתי זאת. ויתרתי על הבדיחה, כי לא הייתי בטוח שהיא במקום (מדובר אגב באדם נחמד, שמעביר את החומר בצורה מעניינת בהתחשב באמת המרה: פורמלית, הוא העונש שלנו). מאז קרה לי מה שקורה לי עם בדיחות שאני נמנע מלהשמיע מחשש שיפגעו במישהו - הן לא נותנות לי מנוח. הן כאילו מתנקמות בי שלא הוצאתי אותן לאוויר בטיימינג הנכון, ובאות לטרלל אותי מן המתים. נחזור בסוף לנהיגה המונעת, אבל היה פאנץ' נוסף שנמנעתי מלכתוב בעבר, ששב אליי…

פעם נהגו לומר על אנשים לא אפויים, שהם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. מאז,ֹ הפתגם התפתח. הנה מקבץ מלבב, לשירותכם: הוא לא הפיצה הכי אישית. לא הדובון הכי אכפתלי. לא השולחן הכי ערוך. לא הטחינה הכי גולמית. לא היורם הכי גאון. לא הגל הכי גדות. לא התפוצ'יפס הכי טבעי. לא המגבון הכי לח בחבילה. לא הפלפל הכי חריף. לא החומוס הכי אחלה. לא הנר הכי נשמה. לא המרקר הכי זוהר בחבילה. לא הדרדס הכי כחול בכפר. לא הביצה הכי מפתיעה. לא הסושי הכי מגולגל. לא הבית הכי נייר. לא המחבל הכי מתאבד. לא הקמח הכי מלא. לא המלח הכי גס. לא האורן הכי…

תצטרכו להאמין לי שזה דבר קשה מאוד לאנשים כמוני, שסובלים מחוש התמצאות מזעזע, להסביר עד כמה הם לא יודעים לנווט. איכשהו, תמיד נראה שאנחנו מגזימים, תמיד אנחנו מפתיעים את בן או בת שיחנו בחוסר האונים שלנו. "אבל אתה כל יום שם, מה זאת אומרת התברברת בדרך", או "לא הבנתי איך הווייז בילבל אותך, מה זה בכלל אומר?" וכמובן הקלאסיקה: "מה זאת אומרת אם יש מה לעשות ביבנה? היית אמור לנסוע לאשדוד, לא?" לפני כמה שנים קבעתי עם אמא שלי בתחנה המרכזית בירושלים, ולהווי ידוע כי אנשים שלא מתמצאים במרחב לא יודעים גם לקבוע כמו שצריך, אוקיי? הרי מה זו "תחנה מרכזית"? זה מקום…

רפי פרץ. מה שהעציב אותי בדיבור הנגוע של הרב פרץ על טיפולי ההמרה, זו ההבנה שיש לחלקים לא קטנים במגזר שממנו אני מגיע לעשות דרך ארוכה כדי להבין את מה שהעולם הליברלי כבר הבין מזמן, וכדי לקבל באהבה כל אדם. לא חשתי זעם על פרץ, משום שאני מכיר לצערי רבים כמותו ואני יודע שהזעם שלי לא ישנה את עמדתם. הזעם אינו תוכנית עבודה. "תינוקות שנשבו" קוראים לזה בעגה ההלכתית; ומה יש לכעוס על תינוקות שנשבו? רפי פרץ הוא חלק מקבוצת אנשים טובים שנתקעו שלושים שנה מאחור, והדרך שלי להזיז אותם קדימה איננה לצעוק עליהם, אלא לנסות להידבר איתם. להסביר להם. לקרב אותם קמעה־קמעה להבנות…

נהגים יקרים, ה׳ עימכם. אני מודה שלא הייתי ער לבעיה הזו בכלל וזה אולי קצת לא הוגן לפנות אליכם רק כעת, כשהנושא נוגע בי אישית, אבל בשבועות האחרונים אני נהג מלווה של בתי שעברה טסט בשעה טובה, ושמתי לב שהבעיה העיקרית של נהגים חדשים אלה אנחנו, הנהגים הוותיקים. עם הדרך הם מסתדרים, עם הצמתים, הכיכרות וטכניקת הנהיגה גם. אבל אנחנו, אנחנו אלה שמלחיצים אותם. לא הייתי מודע לכמות הצפירות וקוצר הרוח שהיא נחלתו של נהג חדש. כן הם נוסעים קצת לאט יותר. זה טבע העולם. יש להם שלט שמכריז על כך שאלה הקילומטרים הראשונים שלהם בדרכים בלי מורה, אז אתם באמת רוצים שהם…

הצטרפו אליי למסע קצר ומעט אסוציאטיבי בין חקר פאנצ'ים, סרט דוקו מדהים ושורש המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי. נתחיל בפאנצ׳ים, ליתר דיוק עם שניים מהקשים שבהם. אבל חשוב להבין את הרקע: מקורם של שני הוואן־ליינרים הללו, בניסיון לעלוב באיזו קהילה דרומית בורה באמריקה, מסוג המקומות החלשים והנבערים האלה שאנו לא מספיק מכירים, לאחר איזה מקרה מזעזע של גילוי עריות מורחב שהתגלה שם. הבדיחה הראשונה הייתה בערך כזו: מה בעל מאותה קהילה אומר לאשתו כשהם מתגרשים? "אני מקווה שנוכל להישאר בני דודים". הבדיחה השנייה הייתה אכזרית יותר: מה זו בתולה באותה קהילה? ילדה בת 9 שרצה יותר מהר מאח שלה. הבדיחות נראות לכם…

לא בשביל להישמע זקן או משהו, אבל זה באמת נהיה קשה להסביר לצעירים איך היה פה פעם, כשהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה. ומה שעוד יותר קשה להסביר זה כמה מרגשת הייתה האפשרות שיראו אותך בערוץ הזה. מאחר שעד הווידיאו לא הייתה יכולת להקליט תוכניות או לצפות בהן לאחר מכן ברשת - אם הייתה אפשרות שיראו משהו שקשור אליך בערוץ היחיד במדינה, ההתייצבות מול המסך הייתה מוחלטת. אסור היה למצמץ. ובאותם ימים הייתה תוכנית שנקראה "תצפית" (יעל דן הנחתה אותה לתקופה מסוימת), ובוקר אחד הגיע ל׳ לבית הספר בסערה: "עושים תוכנית על אבא שלי לטלוויזיה! באים לצלם אותו מ'תצפית'". "את אבא שלך?", תהינו, "למה…

את "חזרה בלי תשובה", ספרו החשוב והמרתק של דוקטור מיכה גודמן, התחלתי לקרוא ביום ההילולה במירון, סיימתי ביום שבו התקיים מצעד הגאווה בתל־אביב, ושמתי לב לדבר מעניין: אף שבמצעד הגאווה יש רבים שסבורים (לא בלי מידה של צדק) שאלה שנמצאים בהילולה במירון לא מקבלים אותם ואולי אף מחפשים (דרך שלוחיהם בפוליטיקה) לפגוע בהם ולמנוע מהם זכויות; ואף שבהילולה במירון יש רבים שחשים, שוב לא בלי מידה של צדק, שבמצעד הגאווה יש רבים שמתעבים אותם ומזלזלים באורח חייהם, אני באמת חש אמפתיה עמוקה מאוד נוכח שני האירועים האלה. אני מביט על ההילולה במירון ורוצה להיות שם, עם מאות האלפים שמסתופפים יחד סביב קבר הצדיק,…

אני יושב בשורה השביעית באצטדיון פיליפ שאטרייה, שמארח את תחרות הרולאן גארוס. כעשרה מטרים ממני, על המגרש, יושבת המדורגת ראשונה בעולם, נאומי אוסקה, שהייתה היפנית־אמריקאית הראשונה שזכתה בגרנד סלאם. מאז שראיתי את דמעותיה בטלוויזיה, במשחק שבו זכתה באליפות ארה״ב, אני עוקב אחריה בסקרנות. יש לאוסקה הגשה וחבטות כף יד אדירות, אבל ברגע הזה אני שואל את עצמי על האופי שלה: היא הפסידה במערכה הראשונה לטניסאית אותה הייתה אמורה לנצח בקלות, והיא כעת בפיגור 5:4 במערכה השנייה, כשההגשות הן של יריבתה. היא יושבת על הספסל בין המשחקונים ופניה מכוסות במגבת. היא מליטה את פניה, ראשה זז באופן שמבהיר: היא בוכה. האם היא תוכל מתוך…

בשבועות האחרונים קראתי כאן להקמת ממשלת אחדות. זה אולי ידהים אתכם, אבל לא הייתה לקריאתי השפעה. מדוע זה לא קרה? הסיבה היא בנימין נתניהו. זה לא בהכרח ״אשמתו״, אבל הוא הסיבה לכך שזה לא קרה, וכל עוד הוא יהיה בראשות הליכוד, לא תהיה אחדות. וחשבתי בימים האחרונים שמי שכמוני חושב שישראל צריכה אחדות, צריך להצביע בפעם הזו למפלגה שההצבעה עבורה תגדיל את הסיכוי לאחדות. ומי המפלגה הזו? בגוש המרכז־שמאל זו כנראה כחול לבן; ועבור אנשי ימין (כמוני) שיתקשו לחצות גוש אבל אינם מסוגלים להצביע לנתניהו מצד אחד ולמפלגה שכוללת את הסמוטריצ’יה מהצד השני - ליברמן הפך לאופציה ממשית. זה מעט ספקולטיבי, אבל נדמה…

הרשו לי להציג בפניכם הצעת פשרה לחברה הישראלית. אני מכיר בכך שאיש אינו צפוי להקשיב לה, אבל כבר לימדונו רבותינו כי אף שלא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. הצעת הפשרה שלי באה לפוגג נושא שמאיים לפלג את ישראל: חוקי החסינות האישיים, שעל פי הדיווחים נתניהו זומם לחוקק כדי למלט את עצמו מאימת הדין. כי הרי לפנינו שתי אפשרויות מחרידות ומרחיקות לכת: אפשרות מחרידה אחת - שפחות מדוברת בתקשורת, ולכן אפתח בה - היא שחוקי החסינות לא יעברו, נתניהו יודח, יהיה פה כאוס פוליטי גדול בזמן שהוא ילך למשפט, ובעוד שנתיים או שלוש הוא יסיים את ההליך המשפטי בזיכוי מהדהד.…

כשהיינו בכיתה ב' או ג' הביאו לבית הספר מרצה שחזר מאתיופיה מסיור אצל אחינו היהודים, שחיו שם בגולה הדוויה. הימים ימי טרום מבצע משה ומבצע שלמה, והשמועות על קהילות יהודיות ממוצא אתיופי החלו להתפשט. המרצה הביא עימו שקופיות והראה לנו כיצד באתיופיה אכן יש קהילות עם בתי כנסת ומנהגים יהודיים. הוא היה נרגש, ודיבר על חצי שבט המנשה. כשסיים את הרצאתו בדמעות עם תפילה שאחינו יגיעו לארץ הקודש, הוא שאל האם למישהו מהתלמידים יש שאלה על ההרצאה. רק אחד הצביע. היה זה ילד שחיבבתי, אבל הוא לא היה לגמרי אפוי וחששתי משאלתו. עוד מעט נגיע למה שהוא שאל אבל ברשותכם, בואו נהיה עם…

הילדים הגדולים שלי נמצאים על סיפו של רישיון נהיגה, ונזכרתי שבימים ההם, ביישובי הגולן, הטסט היה רק רגע הכרזה רשמי על כך שאתה נוהג, אבל לא באמת חיכו עד אז. השאלה שנשאלה במטעים כשהיה צריך להזיז טרקטור לא הייתה ״למי יש רישיון״, אלא ״מי יודע לנהוג״, ובואו נודה - איזה ילד בכיתה י׳ לא חושב שהוא יודע לנהוג?  באחת הפעמים בימי הקיץ ההם ברמה, ביקשו ממני לקחת טרקטור עם נגרר גדול ממטע האגסים לתחנת הדלק. לא היססתי כמובן. לא העליתי על דעתי לסרב או להסתייג מכך שמדובר בטרקטור הנושא מטען כה גדול. יצאתי לדרך בעליצות, כשאני נוהג בביטחון רב בטרקטור אדום מסוג ג׳ון…

לפני כמה ימים פגשתי בחור חרדי צעיר בבית דפוס ירושלמי. הוא ניגש אליי בעיניים נוצצות. סיפר שהוא בן 20, עוזר פה בעסק לקרוב משפחה ומעת לעת גם חוטא בכתיבה. הוא ביקש טיפים ככותב. לשאלתי, הוא הסביר שרשמית הוא רשום בישיבה, אבל הוא לא בנוי ללמוד כל כך הרבה, אז הוא החל לעבוד קצת ומחפש אתגרים נוספים. שאלתי אותו אם שקל להתגייס. אמר שלא. בשנייה הראשונה כעסתי. שאלתי למה לא, ומתשובתו כעסתי יותר, כי הבנתי עד כמה הוא לא באמת השקיע מחשבה באופציה הזו ועד כמה דבר שברור לכל ישראלי בגילו, אצלו אפילו לא חולף בראש כאופציה. האם הוא לא רואה באיזו מדינה אנו…

נו, אז איך עבר החג? הרי היו כמה ימים יפים בלי גשם, נהניתם מהם או שנכנעתם ללחץ החברתי ויצאתם מהבית? לא באמת, לא כהתרסה, אני חייב להבין: מה לעזאזל רע לאנשים בבית, שברגע שיש חופשה הם נסים ממנו? כל כך הרבה השקעתם בביתכם כדי שיהיה נוח והנה יש כמה ימי חופשה - למה אתם חייבים לברוח ממנו? מה עשיתם בחג, יצאתם למנגל באחד הפארקים היפים של ארצנו? יפה. באמת כל הכבוד. רק תסבירו לי במה עדיף יער־בן־שמן הגנרי שהגעתם אליו, מהחצר החמודה בבית שלכם? כלומר מלבד זה שבחצר שלכם יש שקט ובחצר שלכם אתם לא רבים על מקום עם משפחה מרובת ילדים; ויש…

מהר"ל מפראג מביא הוכחה מקורבן פסח על חשיבות האחדות. בין היתר הוא מראה כיצד הצטווינו לאכול את כולו ("על כרעיו ועל קרבו") ולא בחלקים, ולעשות זאת במקום אחד ("בבית אחד יאכל"). "גדול השלום", אמרו רבותינו, "שכאשר ישראל מאוחדים הם מנצחים את אויביהם". המדרש גם מביא הוכחה מבני דורו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה, אך "כיוון שלא היו מספרים לשון הרע זה על זה היו יוצאים למלחמה ומנצחים". זאת לעומת דורו של דוד, ש"היו תינוקות יודעים לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם אתה ד' תשמרם, ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלים שהיו…

זהו זה. זה נגמר. עברנו מתקופת קמפיין הבחירות לגועל נפש של אחרי, לעסקנות הפוליטית של הגושים, לספקולציות, לתקיעת הסכינים, לשמחה לאיד ולחוכמה שבדיעבד. הבשורה הרעה היא שגם זה לא כיף גדול; אבל הבשורה הטובה היא שהחרא האמיתי מאחורינו. אולי יהיו בחירות נוספות בקרוב, אבל בינתיים אפשר לנשום. וזה זמן טוב להתנקות קצת. להתנקות באמת. לטהר את עצמנו מהזוהמה שמערכת הבחירות כפתה עלינו. כעת תגידו לי אתם - היש זמן טוב יותר לניקיונות מהימים האלה, ערב פסח הבא עלינו לטובה? בתור ילד היה משהו בניקיונות לפסח שתמיד הלחיץ אותי. במקום להכניס את עצמי למוד הנכון ולהבין שהניקיון השנתי לקראת האביב הוא מטאפורה נפלאה לתהליך…

זה לא טור כזה של מי שאהב את נתניהו והתפכח, משום שהערכתי את נתניהו כשנבחר לראשונה ב־2009 ואני עדיין מעריך אותו מאוד. חשבתי ב־2009 שהוא מנהיג דגול עם פרספקטיבה רחבה, אדם שלא ייטול סיכונים מיותרים ולא ישחק בביטחוננו, ואני חושב שהוא הוכיח זאת בעשר השנים האחרונות. הוא לא נכנע ללחצים ולא להרפתקאות מדיניות מפוקפקות, אבל גם מעולם לא שש אלי קרב. המדינה התפתחה בעשר השנים האחרונות, ולמרות שלא אימץ מדיניות של נסיגות, מנהיגי העולם כיבדו את נתניהו ואת ישראל. ובזכות מעמדו הבינלאומי והפופולריות שלו בארה"ב חיזק גם את ריבונותנו ברמת הגולן ובירושלים. בשונה מהבון־טון התקשורתי אני מאמין שלא במקרה ישראל נמצאת במקום מעולה…

כשהייתי בכיתה ד׳ מישהו מבית הספר נכנס להתקף צחוק בטקס יום השואה. הוא אמור היה להקריא פרק מתהילים, אבל החל לצחוק. הסיטואציה הייתה מבעיתה: מאתיים תלמידים בחולצות לבנות מביטים בו נוהג בזלזול בטקס כה עצוב. אני דווקא הסתכלתי עליו ברחמים. חיבבתי אותו, ותהיתי כיצד יוכל להיחלץ מהמצר, שהרי התקף צחוק, כידוע, רק מתגבר כשמנסים ללכת לו על הראש. אלא שברגע הזה עשה התלמיד דבר אדיר: הוא הפך את הצחוק לבכי. הוא מילט פניו בידיו, ואת התקף הצחוק הפך באופן מלאכותי - אבל אמין מאוד - להתקף בכי. ברגע תיאטרלי אחד, ממצב בלתי אפשרי של זלזול ביום השואה, הוא הפך לגיבור הטקס והיה לילד…

בבחירות הקרובות אצביע לימין החדש בגלל אבא שלי. אבל לפני שאסביר זאת, ברשותכם, אומר משהו עקרוני ביחס לבחירות הקרובות, משהו שהמפלגות והתקשורת מנסות להצניע, משיקולי רייטינג ועניין: הבחירות הקרובות הן הבחירות הכי לא גורליות שהיו למדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות. ההבדלים בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול לבן, אינם גדולים, ועתידו של נתניהו ממילא יוכרע בתוך כמה חודשים בשדה המשפטי, כך שישראל תיכנס לעידן פוסט־נתניהו בלי קשר לתוצאות הבחירות. אבל אף שהבחירות עצמן לא באמת גורליות, לצד הבחירות הללו מתקיים מאבק נוסף על עתידו של הציבור הדתי־לאומי, והמאבק הזה, לכל מי ששייך לציבור הזה והגיע ממנו, חייב להיות חשוב ביותר. נאמר זאת כך:…

בשנים ההן, כשהתחפושת הכי שנונה הייתה להתחפש ל״שום דבר״ (שרשרת שום ועיתון "דבר"), וכשכולם הכינו את התחפושות בעצמם, היה לי חבר טוב, שמכיתה א' עד ה׳ התחפש לקאובוי. כמה ימים לפני פורים בכיתה ו' לקחתי אותו לשיחה ואמרתי לו שלדעתי כדאי שהפעם יגוון. לא רציתי שזיכרונות ילדותו מפורים יהיו חדגוניים כל כך. הוא אמר שאני צודק. בבוקר פורים ראיתי אותו שוב מחופש לקאובוי. מה קורה, שאלתי, לא אמרנו שהשנה אתה מתחפש למשהו אחר? השנה אני לא קאובוי, הוא ענה. השנה אני שריף. באותה שנה אחי התחפש לחסיד. הביאו לו בגדים שחורים מירושלים והדביקו לו פאות מסולסלות. התחפושת הייתה חמודה, אבל הבעיה שהתעוררה הייתה…

בכניסה לבית הישראלי בקופנגן יש שלט מתוק שכתוב בו: "ברוכים הבאים לבית הישראלי. אנחנו אוהבים אתכם כמו שאתם״. זו הפעם הראשונה שלי בתאילנד, ומעבר ליופי הבלתי נתפס שעיניי גומעות פה, יש משהו שחשוב לי לכתוב. אם תרצו, מסר שחשוב לי להעביר. כי יש לנו הרי נטייה להוציא שם רע לעצמנו ולמטייל הישראלי. להשחיר את פניו של הישראלי בחו"ל. ואני יודע שיש מקרים קשים של ונדליזם ובעיות נוספות, אבל אני קובע כי אלה מקרים בשוליים. המסה הקריטית של הישראלים שאתה פוגש בעולם הם מקסימים כל כך, ורוצים לעזור. וכן, הם גם מחפשים להיות ביחד. אני יודע שיש אליטה פלצנית שמחפשת לנסוע רק למקומות ויעדים…

בישיבת מרכז הרב למד פעם בחור, טוריצקי שמו, שהיה לו אוטו ישן מאוד שלא היה בו רוורס. כלומר במקור היה בו רוורס, אבל בגלל תקלה, לא ניתן היה לשלב את מוט ההילוכים לרוורס. העניין הוא שהאוטו היה כה ישן, שבמוסך לא הסכימו לתקן אותו. אבל טוריצקי אהב את הרכב ששירת אותו נאמנה בנסיעות הקטנות שלו מהישיבה ל”מקווה זופניק” ולמכולת של “הפרסי”, ולא הסכים אפילו לשקול להחליף אותו. פעם הוא לקח אותי טרמפ להר נוף, לשיעור שהתקיים שם (למדתי אז בישיבת הצעירים). זו הייתה נסיעה שלא אשכח: טוריצקי תיכנן אותה עם מפת העיר כך שיוכל לנסוע בנסיעה קדימה בלבד, גם להגיע ליעד וגם לחזור…

זמן קצר מאוד לפני הבחירות הקודמות, בחירות שבהם גרף נתניהו את כל הקופה, כתב הפרשן נחום ברנע סוג של דברי הספד לקראת מה שהוא העריך שעומדת להיות תבוסתו הצפויה: "הישראלים עייפו מנתניהו. הם מיצו אותו והוא מיצה אותם. לאחר תשע שנים בראשות הממשלה, שלוש ועוד ארבע ועוד שתיים, ולאחר 22 שנה בכותרות, הקסם פג". יומיים לאחר מכן העמיק את הערכתו וכתב: "נתניהו נתפס כמי שחי בבועה. החיים האמיתיים שלו אינם החיים האמיתיים שלנו. כל ישראלי עשה את חשבון הנפש שלו". בטור האחרון לפני הבחירות סיכם: "יהיו התוצאות ביום שלישי מה שיהיו, נתניהו הוא הגיבור הטראגי של בחירות 2015". ובכן, ראיתי כבר גיבורים טרגיים…

שלמה ארצי וחנוך דאום בני גנץ בריאיון עם שלמה ארצי וחנוך דאום (צילום: תומריקו) ארצי:"בני, אני מכיר את ההרגשה רגע לפני שעולים לבמה מול 3,000 איש. איך אתה הרגשת לפני הנאום שלך בשלישי שעבר?" גנץ: "לא היו 3,000, אולי כשנגיע לקיסריה". ארצי: "פעם אמנון ליפקין־שחק ז"ל היה בהופעה שלי בהיכל התרבות, כשהיה רמטכ"ל. אחרי ההופעה הוא בא ואמר לי, ‘איך יש לך אומץ להופיע בפני קהל כל כך גדול?’ עניתי לו: ‘איך אתה מעז לצנוח?’ אני שואל אם היה לך פחד קהל". גנץ: "הייתי דרוך, אבל לא היה לי פחד קהל. תשמע, זה היה צפוף, זה היה עמוס, זה היה חם. זה היה מלהיב. הלהיב גם…

1 אנשים ששותים תה גם כשהם בריאים. 2 החברים האלה בצבא, שמכניסים לך יד קפואה מתחת לחולצה כדי להעיר אותך.  3 אנשים שבסוף הצחוק דופקים נחירה מוזרה. לכו להיבדק, חברים. 4 אנשים שיושבים איתך במסעדה, מזמינים רק שתייה כי הם לא רעבים - ואז דופקים לך את הצ'יפס.  5 אלה שאומרים "פיפי! פיפי!״ כשמשהו מצחיק אותם.  6 אלה שמתקשרים אליך מהווטסאפ. 7 הנוכלים שמזייפים יום הולדת במסעדה כדי לקבל קינוח בחינם. 8 אלה שמעלות תמונות לאינסטגרם וכותבות "לא מהיום". מי ישמע, את גביע קוטג' שממש חשוב לנו לבדוק שהוא לא פג תוקף. 9 אנשים עם שתי גומות חן. קצת לא הגון הסיפור הזה.…

אחד הדברים שתמיד היו תמוהים בעיניי היה הניסיון של ילדיי, כשהיו בני שנתיים־שלוש ככה, לברוח ממני כשקראתי להם לעשות משהו שהם לא רצו לעשות. נניח, אני קורא לבן שלי לעשות אמבטיה - הופ, הוא מתחיל לברוח. פותח במנוסה. אני אשכרה רואה את האדם הקטן והמסורבל הזה מדדה בקצב של אַי־רובוט מקולקל, ומבין שמבחינתו הוא מנסה להימלט. עכשיו, אתה לא רוצה לעשות אמבטיה? אוקיי, אבל לאן אתה רץ, דביל? מה הסיכויים שלך? האם מחכה לך רכב מילוט בחוץ? אתה בכלל לא מגיע לידית של הדלת! ואם תצא החוצה, מה תעשה שם? אתה בן שנתיים וחצי, אתה מכיר רק אותנו ואת הגננת שלך, מה בדיוק…

יש בח"כ סתיו שפיר דבר־מה קוטבי: יש מי שמעריץ את האדמה שעליה היא דורכת, ויש מי שמתעב את דמותה הפוליטית. מעטים נשארים אדישים אליה. זו לא בהכרח תכונה רעה לפוליטיקאי בראשית דרכו. אבל זו המציאות כרגע: חבריי הימנים מתקשים לעכל אותה, חלקם ממש מתעבים את מה שהיא מייצגת. גם אני התכתשתי איתה בעבר מעל עמודי עיתון זה, התכתשות שהצלחנו, במאמץ שברשותכם אקח עליו את רוב הקרדיט, להסליל לדיאלוג ענייני. שפיר הסבירה לי שהשטנה שאני מתאר שיש כלפיה קשורה לעובדה שהיא פועלת נגד גורמים רבי־עוצמה בימין. אני לא מבטל את ההסבר, אבל עדיין חושב שהיא תרוויח אם תבחן את האפשרות שזה קשור גם לתדר…

לא ישנתי טוב השבוע. במקום השני בין הגורמים שבעטיים לא ישנתי היו אירועי השעה. הדהים אותי לראות אנשי ימין שלא מסוגלים לגנות בכל תוקף ובצורה בהירה חשד לטרור יהודי. אני מודה שגם הדהים אותי לראות אנשי שמאל שלא מסוגלים להבין מדוע תמוהה קצת העובדה שאחרי עשרות שנים של זריקות אבנים, לפעמים יומיומית, אחרי עשרות אלפי אירועי טרור אבנים פלסטיני, שכללו גם נפגעים ברכוש וגם בנפש (הילדה אדל ביטון, אשר ויונתן פלמר, אלכסנדר לבלוביץ’ זיכרונם לברכה ואחרים), הם נזכרים להזדעק רק כעת, כשהנרצחת היא פלסטינית. יתרה מכך: בלא מעט מאמרים הצדיקו אנשי שמאל קיצוני זריקת אבנים מהצד הפלסטיני וראו בכך מעשה כמעט רומנטי. עמירה…

יש בדיחה ישנה שאני מאוד אוהב, על אדם שהרופא מתקשר אליו ואומר לו שיש לו בשורה רעה ובשורה עוד יותר רעה. "תתחיל עם הרעה", אומר הפציינט ברעד. "הרעה", אומר הרופא, "היא שיש לך גידול ונותרו לך 48 שעות לחיות". "אם זו רק הרעה", שאל האיש המסכן, "אז מה היא העוד יותר רעה?" "העוד יותר רעה", השיב הרופא, "היא שאני כבר יומיים מנסה להשיג אותך". אז הבשורה הרעה שלי היא (רעה כמובן לחובבי הז׳אנר), שאינני אוהב חפירות פוליטיות ויש לי כוונה עקרונית להימנע מכך עד כמה שניתן במערכת הבחירות הנוכחית. הבשורה העוד יותר רעה היא שהשבוע אחרוג ממנהגי. וזה העניין: שמתי לב לאחרונה שיש…

בסוף ישנו גם העניין היסודי הזה של צדקת הדרך. מעבר לוויכוחים הנקודתיים בין שמאל לימין, שהם כמובן דיונים לגיטימיים וחשובים, יש לכולנו הבנה שזו הארץ שלנו. שבזכות אנחנו פה, בביתנו הלאומי. "לא ארץ נוכרייה לקחנו", אמר שמעון החשמונאי, אחרון בניו של מתתיהו, לפני 2,150 שנה, "ולא על נוכרים השֹתררנו, אלא על נחלת אבותינו, אשר נכבשה בידי אויבינו באחת העיתים בלי צדק. ואנחנו, כאשר הייתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו". אני נזכר בשמעון החשמונאי כשאני חושב על סא"ל מ', גיבור ישראל שהיה אנונימי בחייו ובמותו. ואני חושב על מ' הרבה. מנסה לדמיין מהמעט שפורסם, מה עבר עליו ברגעי הגבורה האחרונים. נניח…

עמדתי ליד חדר האוכל של הפלוגה. המפקד הציץ בשעונו ואמר בקול קשוח: "40 שניות, הקפת את הש"ג זוז!" הסתכלתי לעבר הש"ג איתן, שבדיוק שמר שם. "איתן!" צעקתי "בוא מהר!" איתן חשב שאני קורא לו בשם המפקד, והוא רץ אליי. כשהוא הגיע אל שנינו, הקפתי אותו ונעמדתי מול המפקד. "מה נראה לך שעשית הרגע", שאל המפקד בתימהון. "הקפתי את הש"ג", עניתי. "אתה לא הקפת את הש"ג", הוא אמר, כשהתימהון הופך לזעם. "אתה הקפת את איתן". "אבל איתן הוא הש"ג", השבתי. "ש"ג זה שער גדודי!" זעק המפקד, "מה הקשר לאיתן?!" "ש"ג זה שומר גדודי", היתממתי, "וביקשת שאקיף את הש"ג, אז הקפתי אותו". "אתה מתחצף, חנוך?…

אז מתברר שיש קמפיין חוצות חדש שקורא להתגרש מהפלסטינים. באופן אישי אני נמנה עם אלה שהגירושים מעזה, שאפעס לא ממש הביאו עלינו שקט, כמו גם הגירושים מלבנון שעלולים להמיט עלינו בקרוב מערכה צבאית שלא ידענו כמותה, גורמים לי לחשוש מהצעה שמבקשת לשכפל את הרעיון גם חמש דקות מכפר־סבא. אבל זה אני, ויש מי שחושב אחרת, ומן הסתם יש ליוזמה רציונל שראוי באמת להעמיק בו. אלא שהימים אינם ימים שמקיימים בהם דיון מעמיק, לא בנושא הזה ולא בשום נושא שעל הפרק, כי לכולם נורא דחוף להתווכח על ביבי, כשהלהיט העדכני הוא "כן־או־לא־אשם בתיק 4000". ואלה הם פני הדברים: תומכי נתניהו צריכים להודות שתיק 4000…

״את יודעת מה יפה פה, רוחל׳ה״, אמר ישראלי שעמד לידנו לאשתו בעת שהיינו בקולוסיאום והתבוננו בעוד אחד מהמונומנטים המדהימים של רומא, ״שאת כל זה הם בנו ביום אחד!״. לרגע עוד חשבתי להסביר לו שהוא לא ממש הבין נכון את הפתגם, אבל מישהו קטע את התוכנית שלי והחל להסביר לי מה התרחש לפני אלפי שנה במקום שאנו עומדים: חלק מהמופעים שהתרחשו כאן היו קומיים־טרגיים, כלומר הם החלו בשעשוע אבל בסופם היו הרוגים. אריות הטורפים בני אדם, או לוחמים המקיזים דם מצוואר חבריהם לקול תרועות הקהל. אפרת שאלה איך בכלל אפשר ליהנות מדבר כזה. זו כמובן שאלה נכונה, אבל צריך להודות שעצם השילוב בין הקומי…

הרשו לי להציג לכם תובנה שתעלה מתוך שלוש מערכות. לייעול השירות, את התובנה אסביר בסיום, ועד אז אנא הפגינו סבלנות כלפי האווירה הספורדית, קראו להנאתכם את סיפורי המעשה (כולם אירעו במציאות) ותנוח דעתכם - הכל יתחבר בסוף לכדי תמונה אימפרסיוניסטית. אני פותח עם חבר טוב שלי, שלימד את בנו לשחק שחמט. מדובר באירוע מדהים: הוא ישב עם בנו הנרגש ללמדו את רזי המשחק. הוא הסביר לו לאט ובסבלנות על כל כלי: החייל הולך ככה, הפרש ככה, הצריח נמצא פה והרץ רץ. לאחר כמחצית השעה תמו ההסברים. הילד הבין באופן הבסיסי ביותר כיצד הולכים הכלים. הוא ידע את המעט ביותר שניתן לדעת על שחמט.…

העניין עם ד׳ הוא שאתה אף פעם לא יודע עד כמה הוא רציני. כלומר אתה מבין שהוא לא מתבדח, אבל הוא רואה את העולם בצורה כל כך משונה ואחרת מכל מי שאי־פעם פגשת, שתמיד יש חשש שהוא חומד לך לצון. פעם, באיזו שמירה ארוכה שעשינו במקרה ביחד ברמת הגולן, שאלתי אותו אם יש לו טראומות מהילדות. אם קרה לו כילד, פעם, משהו באמת כואב. "הייתה איזו בעיה עם האוגרים", הוא אמר, "אבל אני לא רוצה לדבר על זה". עם האוגרים, תהיתי, הטראומה שלך קשורה לאוגרים? אוגר אנס אותך? בתחילה ד' שתק, אבל התעקשתי והשמירה הייתה ארוכה, אז לבסוף הוא נשבר: "לדודים שלי היו…

לפני הרבה מאוד שנים הייתי מבקר טלוויזיה. זו הייתה תקופה די יפה בחיי: הייתי שרוע על כורסת טלוויזיה בסלון ביתי במשך ימים שלמים, ואמרתי לאפרת שאני עובד. ״אבל הטלוויזיה לא דלוקה״, היא הייתה מעירה לי לפעמים, ואני רק היסיתי אותה וביקשתי מכולם לדבר בשקט, כדי לא להפריע לאבא לפרנס. אחת התובנות האישיות שהיו לי באותה תקופה קשורה לשידור הפיגועים, לכל "הגלים הפתוחים" לסוגיהם. באופן אישי, הפסקתי בשלב מסוים לצפות בהם. הייתי מחכה בסבלנות למהדורת הערב להבין מה קרה. הרגשתי שמדובר בתהליך חסר תוחלת. באותה תקופה היו פיגועי אוטובוסים קשים, והסצנריו היה זהה: פריצה של כל הערוצים עם ידיעה ראשונית, דיבור על איזה בום…

תמו ימי האזכרה השנתית ליצחק רבין ז״ל, ובטרם נתייחס לכך, אומר זאת: מי שאוהב ריב ומדון מוזמן לחסוך לעצמו את קריאת טור זה. צר לי אם זה מאכזב את מאן דהו, אבל אני בחגיגת מלחמת האחים שלוהטת במחוזותינו לא מתכוון להשתתף. אגב, אין לי טענה למי שבוחר אחרת. אני מאמין שרבים מאלה הששים אלי קרב עושים זאת משום שהדבר בוער בעצמותיהם. צדק הם מחפשים. אבל אדם צריך לשאול את עצמו מה תפקידו בעולם, ומה חלקו בשיח הציבורי; וכשאני מביט כה וכה, אני משגיח בכך שאנשים שיוסיפו שמן למריבת המחנות הפוליטיים לא חסרים בישראל, ואילו כאלה שיחפשו ויאירו באור יקרות את המכנה המשותף, כמעט…

יש פתגם סיני עתיק מאוד שאומר: "אתה יודע שאתה מכור לאייפון כשאתה הולך להשתין בישיבה". אני יודע שאני מכור כשהאייפון מצליח לקזז לי מהזמן של השנ"צ. כי השנ"צ עבורי זו דרך חיים. אני מאמין בכל ליבי שהחיים עם מנוחת צהריים יומית נכונים יותר. יום שלא השנצתי בו הוא יום שאני חש כי הפסדתי.  אומר יותר מזה, יונית: אני טוב בשנ"צ. אני יודע מה אני עושה בתחום השנ"צי – אני לא מבלבל בין שנ"ב, אותה שנת בוקר מתוקה, לבין השנ"צ. אני יודע את המידה הנכונה ובכל הצניעות אני אומר: כל שאלה שיש לכם בנושאי שנ"צ – אני האיש. יש אמנם דברים נוספים שאני טוב…

1 יש לי חבר שקיבל סרטן, לא עלינו, ואמרו לו שיש אוכל טבעוני שיכול לרפא אותו. הוא התלבט כמה דקות והחליט ללכת על כימותרפיה. 2 ואפרופו: טבעונים לא חיים יותר שנים. הם רק נראים זקנים. 3 קראתי מחקר שאכילה רגשית, משהו שלהערכתי אני סובל ממנו, מקצרת את החיים בכשנה וחצי. זה מאוד העציב אותי. אחר כך קראתי מחקר שאכילה כזו גם גורמת לך לישון פחות טוב, ועוד מחקר שטוען שזה גורם לבעיות נשימה, וזה כבר שבר אותי. אמרתי לאפרת: תקשיבי, אני עם החרא הזה גמרתי. לא קורא יותר מחקרים. 4 אני מכבד בעלי כלבים ויפה לראות אותם מסתובבים עם הכלבים לטיול בוקר, אבל…

במהלך החג קראתי את החדש של יובל נח הררי. מאוד אהבתי את שני ספריו הקודמים של הפרופסור, בעיקר משום שהבנתי אותם. לאנשים עם הפרעות קשב זה דבר לא מבוטל, לפגוש ספר גדוש במידע שנכתב על ידי פרופסור ועם זאת מובן לקריאה. זו, בעיניי, גדולה לדעת לפשט רעיונות. להיות בהיר. הבעיה היא שבספרו החדש של הררי הרגשתי שכבר קראתי חלק ניכר מהרעיונות. הבעיה השנייה היא שהרגשתי אותו קצת יותר מדי בספר. עלה לו, כמו שאומרים. פה הוא דואג להכניס קטנה לאלאור אזריה (הבחור הזה, שבהחלט חטא, לא חטף מספיק שאתה דוחף אותו גם לרב־מכר עולמי?), שם הוא משחיל את מדיניות הממשלה באופן מעט שטחי…

1. התחלתי להשתמש לאפרת במוצרים שלה במקלחת. מתברר שפתאום הגעתי לגיל שבו כל הסבונים והשמפואים שלה מעניינים אותי. לא שיש בזה בעיה, פשוט אינני יודע להסביר זאת. יש לי פחות מה להפסיד כנראה. 2. פציעות לא מגלידות יותר. כילד, אם מישהו היה מתנגש בי במגרש, הייתי שולף את הריאה הפגועה החוצה וממשיך לשחק. היום כשמשתעלים לידי, אני מושבת לחודשיים. אני דופק את הזרת בשולחן וזקוק לשבועיים מנוחה. כשהייתי צעיר, השולחן היה נשלח לתיקון אחרי מפגש עם הזרת שלי. היום תנועה לא במקום ואני מבותר. 3. שמתי לב שלפתע אני משתתף בשיחות של נערים זרים. זה נראה לי לגיטימי משום מה. אני מרגיש שאני תורם לשיחה,…

אדוני ראש העיר, אתה שעומד להיבחר, נדמה לי שזה זמן טוב, ארבעה ימים לפני הבחירות לרשויות המקומיות, לפנות אליך באופן אישי ולהציע כמה דברים. אבל ראשית, ברכות. ברכות לך כי ניצחת וברכות לנו על שזה נגמר. כי המרחב שלנו, אדוני ראש העיר הנכנס, זה שהפך למוכה שלטים והתהדרות עצמית חסרת השראה שלכם המועמדים, יחזור סוף־סוף להיות שלנו. הפרצופים שלכם יוסרו מקירות חיינו. ולא נתגעגע. אני חייב להודות בצער כי באופן אישי לא ראיתי באף עיר ובאף מודעה או שלט חוצות איזו אמירה מקורית, איזו סיסמה שהציתה אצלי איזה ניצוץ, אפילו הבטחה כבדת משקל באמת לא מצאתי. כולם לעסו את אותה נוסחה מוכרת ועייפה: שלט…

באותה שנה, קצת לפני סוכות ואני כבן 13, ושלחו אותי, דווקא אותי מכולם, להביא כפות תמרים לסכך. ה"סכך לנצח" טרם נכנס בסערה לחיינו באותן שנים, וכדי להצל את הסוכות עוד היינו שמים עליהן ענפים של ממש: גם ענפי ברוש מהגינה ואקליפטוס משפת הנחל הקרוב, אבל גם כפות תמרים, שהיו מביאים לכולם מעמק בית־שאן במשאיות לחלוקה. היה בזה משהו חינני, אגב, בחוויית הסכך הטבעי, שכללה חתיכות קטנות של אקליפטוס שנופלות לך למרק. התחושה הייתה אותנטית. היום, עם הסכך לנצח והסוכות להרכבה, זה קצת כמו לשבת בתחנת אוטובוס שהניחו עליה פרגולה. מכל מקום, בחלוקת התפקידים של ערב אותו חג נבחרתי ללכת לערימת כפות התמרים כדי…

כמה ימים לפני ראש השנה נכנסתי לחדר אמנים באיזה סוג של אולם אירועים במרכז הארץ. הגעתי כדי להופיע בפני חברה גדולה, שציינה את השנה המוצלחת שעברה עליה, כך לפחות התרשמתי מגודל האירוע. אני הייתי אמור לעלות ל־45 דקות ומיד אחריי, לפי התוכנית, אמור היה לעלות זמר מפורסם עם להקתו הגדולה. הסיטואציה שאתאר כעת אמנם הדהימה אותי, אבל אני מכיר בכך שרבים לא יבינו מה אני רוצה מחייהם. זה מה שקרה: נכנסתי לחדר האמנים שהיה מעין קרוואן או, נכון יותר, חדרון קטנטן שבמרכזו שולחן עם כיבוד, שתי ספות וכמה כיסאות לישיבה. בצד היה מעין מטבחון ודלת שהובילה לשירותים. גודל החדר היה כגודלו של חדר…

אחת לשנה יש לי זכות גדולה לפגוש חיילים שסיימו מסלול באחת מיחידות העילית שבעילית של הצבא, כשהם מגיעים במסגרת שבוע חינוך לגוש עציון. זו חוויה מרגשת. אתה יושב מול עשרים בחורים שנראים כולם כאילו הרגע זכו בנינג׳ה ישראל, הם מגיעים מקיבוצים והתנחלויות וערים ופריפריה, והם ביחד. כל כך ביחד. במהלך המפגש שהתקיים בשבוע שעבר דיברנו על מה שנתפס כפילוג שיש בעם. שטחתי בפניהם את התיאוריה שלי, לפיה 80 אחוז מאיתנו מסכימים על 80 אחוז מהנושאים, אבל התקשורת עסוקה 80 אחוז מהזמן בלהזמין את נציגי 20 האחוז שלא מסכימים כמעט עם אף אחד על כלום, כדי לדון ב־20 אחוז הנושאים שבמחלוקת. עשיתי גם תרגיל…