שנת העצמאות הבאה עלינו לטובה, שנת ה־73 של ישראל, תהיה אחרת. מרוב ויכוחים על כן ביבי או לא ביבי, לא שמנו לב שבעשור האחרון נסענו לחו"ל, קנינו, עבדנו ובילינו. גם מבחינה ביטחונית נהנינו משקט יחסי. ייקח הרבה זמן עד שנטעם שוב מסיר הבשר, עד שנקבל את חיינו הקודמים בחזרה. צריך להסתכל על המציאות ביושר: זה הולך להיות קשה. וכדי לעבור את זה נצטרך להיות יחד. ואנחנו רואים שיש עדיין, גם כעת, מי שממשיכים לחפש על מה להתקוטט: בוועדה בכנסת הטרלול חוגג, 600 שרים וסגני שרים חדשים הולכים להתמנות בשעה שכמיליון אזרחים יושבים בבית, וברקע מריבות מתישות וחסרות פשר בין פרקליטי המדינה. אנו, אזרחי…

בכל שנה אנחנו אומרים בשולחן הסדר שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אבל אנחנו לא באמת מרגישים ככה. מאיזו מצרים יש לנו לצאת, בואו? מה היה רע לנו בחיים הקודמים? במה התעסקנו בכלל, בזה שאיל גולן הסיר מאופירה עוקב? אבל בפסח הזה הסיפור אחר. הוא באמת אחר. ברמה העולמית, ברמה הארצית אבל גם ברמה האישית, לכל אחד יש בחג הזה איזו מצרים שהוא משתוקק לצאת ממנה. ההסתגרות בבתים, העסק שעומד לקרוס, החשש לבריאות של ההורים, התוכניות הגדולות שהתבטלו ברגע, הגעגוע למרחבים ולשגרה שמתברר לנו כעת שכה אהבנו. אני מודע לכך שאינני הליהוק הראשון עליו הייתם חושבים לקואצ'ר…

אתמול בצהריים הלכתי לבקר את אמא שלי, שמסוגרת בביתה כבר ימים רבים. עמדתי במפתן ביתה, במרחק של כמה מטרים ממנה, ושאלתי לשלומה. היא אמרה שבינתיים בסדר, וביקשה לדעת מה יהיה. מה יהיה עם הקורונה ומה יהיה בפוליטיקה. אמרתי לה שעוד מאה שנה היסטריונים יהיו המומים מכך שבזמן שמגפה קשה איימה לכלותנו, רבו מנהיגי האומה על השאלה מי יכהן כיושב ראש הכנסת. היא הינהנה בעצב. נפרדתי ממנה וכמה שעות לאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, כאשר התברר שבני גנץ עשה צעד אמיץ וממלכתי לעבר האחדות, כתבתי לה: "מתברר שבכל זאת יש עוד גדולה בקרב המנהיגים שלנו. הם הולכים יחד, אמא. עם ישראל חי". בניסן נגאלו…

אזרחים יקרים, עם שלבדד ישכון, אני פונה אליכם בשעה קשה זו כדי לומר לכם: בלי פאניקההההההה. הקורונה מתפשטת, זה נכון. מזג האוויר מטורלל, גם בזה אתם צודקים, והבנתי גם שאלוהים ניסה בסוף השבוע להעיף את אילת למצרים. וכן, קראתי שיש אסטרואיד שנמצא בדרכו לכדור הארץ. אתם מוזמנים להפסיק לשלוח לי את זה, אני לחוץ גם ככה והקלונקס שלי מתחיל להיגמר. גם את ההצעות לעשות הופעה בפייסבוק לייב תפסיקו לשלוח. אני לא מתגעגע אליכם, אלא לכסף שלכם, הופעות חינם לא יפתרו לי שום דבר. לא יודע איפה אתם בליל הסדר השנה ואם תשאירו כיסא לאליהו הנביא (אלוהים יודע איפה הוא הסתובב), אבל דבר אחד בטוח: יש…

כשהייתי ילד אבי המנוח סיפר לי בדיחה על אדם שהרופא אמר לו שיש לו בשורה רעה ובשורה רעה מאוד. "תתחיל עם הבשורה הרעה", נאנח האיש. "הבשורה הרעה", אמר הרופא, "היא שנותרו לך 48 שעות לחיות". "אם זו רק הרעה", תהה האיש, "מה הרעה מאוד?". "הרעה מאוד", השיב הרופא, "היא שאני כבר יומיים מנסה להשיג אותך". קוראים יקרים, גם לי יש בשורה רעה ובשורה רעה מאוד. הבשורה הרעה היא שהבחירות האלה כתשו את החברה הישראלית והורידו את השיח הציבורי אל תהומות של פילוג, סחי ורוע. הבשורה הרעה מאוד היא שבקרוב ניפגש כאן כולנו שוב, לסיבוב רביעי. צר לי לאכזב את אלה שמצפים משום מה…

כמה חודשים אחרי שגלעד שליט חזר מהשבי, שאלתי מישהי שהכרתי מהמטה לשחרורו אם כבר יש לו חברה. "אני לא יכולה לספר לך דבר כזה", השיבה. "מה את סחה", אמרתי, "פתאום הוא לא הילד של כולנו?" כשגלעד שליט היה בשבי חמאס חשבתי עליו הרבה. הייתי אובססיבי למצבו. כל הזמן דמיינתי שהוא באיזה בור חשוך בעזה ומחבלים מענים אותו. השתתפתי במחאות של משפחת שליט, כתבתי שוב ושוב שחייבים ללכת על עסקה לשחרורו, אפילו הלכתי יחד עם סלב נוספים לשבת בדמוי שבי שהקימו באולפני הרצליה כדי לדמות לצופים את גורלו של שליט. עכשיו, עזבו שהתברר שהבנאדם הוחזק בדירה די נוחה בעזה, לא רחוק מהים, צפה בכדורגל…

פוליטיקאים יקרים, מימין ומשמאל, עכשיו כשהכל מסתיים עליכם לתקן את מה שקלקלתם. לא נסלח לכם אם שוב תפזרו את הכנסת בלי סיבה. לא נסלח לך, מר נתניהו, אם תיזום מהלך כזה בשנית ולא נסלח גם לחבריך ונגרריך אם הם יזרמו עם המהלך. לא נסלח גם לך, מר גנץ, אם בשם פסילה אישית תתעלם מרצון העם ותגרור את המערכת לכאוס. אנחנו מבינים שמערכת הבחירות הוציאה מכם את הרע והמפלג, אבל לא נסלח לכם אם תמשיכו לעשות זאת גם לאחר הבחירות. לא נסלח לך אביגדור ליברמן, אם תמשיך לחבוט ללא הרף בחרדים, לא לכם בכחול לבן אם תמשיכו לדבר על אחדות חילונית (איך זו אחדות…

ארבעה קורבנות ישראלים היו בסבב הלחימה האחרון: חרדי, ערבי, חילוני ודתי. לכל הפחות מדובר בסימבול. כי בעוד לנו המריבות הפנימיות נראות תמיד מאוד חשובות ודחופות, את אויבינו זה לא מעניין. הם לא רואים את ההבדלים בינינו. הם יורים על כולם. בסוף זה עניין של בחירה. אפשר לחפש תמיד את קבוצת החרדים שעושה מנגל ביום הזיכרון. יש כאלה. אבל אפשר גם ללכת לפגוש חרדים בגדוד נצח יהודה, ילדים מקסימים שבאו מבית חרדי והחליטו להתגייס לקרבי כדי להיות חלק מהישראליות. אפשר לעשות צילומי מסך של כל הפוסטים הדוחים של אלה שאמרו לתושבי הדרום המופגזים שמגיע להם כי הם הצביעו ביבי. יש פוסטים כאלה והם מעוררי…

בגלל שאבא שלי היה רב הקהילה, עליו הייתה מוטלת האחריות שנגיע לברכת כוהנים בזמן. אני זוכר אותו מאיץ בחזן לא למשוך מדי את התפילה, ומביט תכופות על השעון כדי לחשב את הזמנים. העניין בגדול הוא כזה: כוהנים לא יכולים לעלות לברכת כוהנים אחרי השקיעה ולכן צריך להזדרז עם חזרת הש״ץ (שליח הציבור) ולהגיע לנקודה בתפילה שבה אומרים את ברכת הכוהנים מספיק מוקדם. עכשיו תהיו איתי. גם אם אינכם בקיאים ברזי התפילה ומכירים את הז׳רגון, הפרדוקס שנוצר קל להבנה: הואיל ומבחינת הטקסט של התפילה, אחרי שסיימנו את ברכת כוהנים נותר מעט מאוד מתפילת נעילה, נוצר מצב שאם אכן הגעת בזמן לברכת כוהנים, כלומר הגעת…

ביום שני לקחתי את בני בכורי לאוטובוס לתל השומר. בתחושה שלי, אך אתמול אחזתיו בידיי לראשונה – והנה הוא מתחיל טירונות. וכאשר חיבקתי אותו הרגשתי לרגע את הדבר המיוחד הזה שכל ישראלי מרגיש בשעה שבנו מתגייס. לרגע אחד של חסד זה נהיה מוחשי מאוד: אנחנו חלק מהדבר הזה שקרוי נצח ישראל. אנחנו חוליה בשרשרת. מיד אחזור לבן שהתגייס, אבל הנה משהו על היום הכי טעון ומוזר שהיה לי בשנה החולפת: לפני כמה שבועות, ביום שבו אחי הגדול התעתד לחתן את בנו במושב שורש אשר ליד ירושלים, בישרה לי אפרת שדודתה היחידה נפטרה. ההלוויה נקבעה לשעת הערב, שהרי לא מלינים את המת בירושלים. וכך יצא שבירכתי…

אם יש ישראלי אחד שהבין אחרת, ראוי בשבילו להבהיר: היום הזה שייך לכולם. כן, גם לכם, אנשי השמאל. היום הזה אינו שלנו. המדינה הזו לא שייכת לא לביבי ולא למירי. לא רק לנו בימין חשוב הדגל. לא רק אותנו מרגשים החיילים וההמנון. המדינה הזו נבנתה על ידי כולם והיא שייכת לכולם, ואני באמת ובתמים לא מזלזל בקושי של חלק מכם, חברי השמאלנים, ליהנות באופן מלא מחגיגות שמובילים אנשים שאתם מאמינים שמסבים נזק למדינה. יתרה מכך: יש משהו מעורר התפעלות בצער שאתם חשים מכך שהמדינה הזו לא הולכת בדרך שאתם מאמינים בה. אם המדינה הזו לא הייתה חשובה לכם, הייתם אדישים. ואתם לא. אתם מוחים…

שתהיה שנה מינורית. שנה שלא יקרו בה דברים גדולים. בלי יותר מדי עדי מדינה וצוללות חדשות, בלי מבזקי חדשות מאירועי טרור באירופה, בלי מגנומטרים ובלי צעקות בלתי פוסקות. שתהיה שנה מינורית. שנה שלא יקרו בה דברים גדולים. בלי יותר מדי עדי מדינה וצוללות חדשות, בלי מבזקי חדשות מאירועי טרור באירופה, בלי מגנומטרים ובלי צעקות בלתי פוסקות. שתהיה שנה שבה נרים את הראש מהאייפונים לא רק כאשר נגמרת הסוללה, ניסע בזהירות על האופניים החשמליים ונשמור על החיים שלנו. שתהיה שנה שבה נצחק, בעיקר על עצמנו, נכבד כל אדם גם אם ברור לנו לגמרי שהוא טועה, לא נהיה שיפוטיים ונדע להכיל גם מחלוקת. שתהיה שנה…